עכשיו, חוקר שיש בפניו טקסטים עתיקים של משנה ותלמוד, איך הוא יכול לנסות להבין אותם?
הדבר האלמנטרי ביותר שהוא צריך לדעת, כדי להבין את מה שכתוב, מתי זה נכתב?
האם אנחנו יודעים מתי נכתבה המשנה והתלמוד?
לא יודעים.
יש מסורות.
התלמוד עצמו לא כותב מתי הוא נכתב.
זאת אומרת אפשר על ידי ניתוח מאוד מדוקדק של כמה רמזים, אפשר לראות כאילו בוא נגיד ככה, אם יש למשל אזכור של משהו שקשור לאסלאם, לא במילה הזאת אבל משהו שקשור לאסלאם, אנחנו יודעים שזה נכתב אחרי צמיחת האסלאם, לא הקוראן אלא האסלאם, זאת אומרת בערך אחרי.
העולם המוסלמי הפך למוסלמי במאה תשיעית-עשירית, לא לפני.
גם העולם, אנחנו מדברים מתי התחילה הנצרות, אז אנחנו מתחילים לספור מהשנה הראשונה עד 2021, מתי העולם הפך לנוצרי ממש?
בימיו של ישו?
ישו לא היה נוצרי.
מיד אחריו, פאולוס?
פאולוס לא.
העולם לא השתמשו אפילו במילה קריסטיאנוס או נוצרים.
העולם בפועל, אירופה בוא נגיד ככה, ההפכה לנוצרית, גם בכפרי, בוא נגיד ככה לפניכם, קונסטנטינוס הפך, רציתי להגיד משהו לא נכון, הפך לנוצרי, הוא לא התנצר אף פעם.
רק לפני מותו מישהו אמר יאללה נהפוך אותו לנוצרי.
מי הפך לנוצרי בזמנו של קונסטנטינוס?
איזה כמה קרובים מסביבו.
כמה עשרות אנשים, אולי מאות אנשים, שרצו להתחנף לקיסר.
בפועל מתי העולם ממש כולל הכפרים עזבו את הפולחן הקודם שלהם והפכו לנוצרים?
בערך.
אני לא אגזים. במחצית הראשונה של המאה השישית, כאשר יוסטיניאנוס קיסר, אסר על קיום פולחנים פוליתאיסטיים.
זו המחצית הראשונה של המאה השישית אנחנו כבר.
אוקיי, אז הוא פרסם צו, אז כולם הפכו לנוצרים? לא.
מי שמע בכלל? אולי מי שהחצר שלו ועוד כמה אנשים. יש צווים כאלה.
בסדר. אז הרסו פה ושם כל מיני מקדשים פוליתאיסטיים, מה שאנחנו קוראים פגניים.
בפועל ממש הכפרים באירופה הפכו לנוצרים.
במאה העשירית לספירה.
צריך תמיד לקחת בחשבון, יש הבדל בין משהו שכתוב, צו, יכולה להיות לו השפעה, אבל מוגבלת, לבין מה שקורה בפועל.
אותו דבר אנחנו נראה גם לגבי המשנה והתלמוד.
כתבו.
באיזה מידה ומתי המשנה והתלמוד התקבלו על ידי הקהילות היהודיות ברחבי העולם?
אבל עוד אגע בזה.
בינתיים אני חוזר קצת אחורה.
ואני אומר, אני כהיסטוריון רוצה לדעת מה כתוב במשנה ובתלמוד. אני צריך לדעת מתי זה נכתב.
אין לי מושג מתוך המשנה והתלמוד עצמם מתי זה נכתב.
אני לוקח למשל את ההיגרת של שרירא הגאון במאה העשירית. ושם הוא מספר לי איך התלמוד נכתב. הוא כותב את זה במאה העשירית.
שרירא הגאון כתב איגרת.
כאילו הוא קיבל שאלה מאיזה שהוא חכם מתוניסיה.
קיבל שאלה ארוכה ביותר.
מתי נכתבו המשנה והתלמוד?
השאלה היא כל כך ארוכה וכל כך מפורטת שלמעשה מי שרוצה לדעת את התשובה התשובה נמצאת כבר בשאלה.
כלומר, שרירא הגאון לא קיבל שום… לעריכתי ולעריכת חוקרים הוא לא קיבל שום שאלה. הוא המציא את השאלה כדי לענות עליה בצורה מפורטת.
כי כשאתה רואה את השאלה כאילו הוא יודע את הכל. השואל כבר יודע את הכל לגבי… לגבי הקרואן, שכחתי להגיד. השאלה הייתה מקרואן.
אוקיי, אז יש לנו מישהו שבא לתת לנו תשובות לגבי מתי נכתב תלמוד.
עד לשרירא הגאון וקצת לפניו סעדיה הגאון אפילו המילה תלמוד. אין לנו אותה בשום מקום.
יש לנו את המילה משנה במשמעות של תורה שבעל פה. בעיקר אצל אבות הכנסייה.
על פי מה שהם כותבים עד המאה השישית לא היה ספר שנקרא משנה.
זה היה משהו בעל פה. הם חוזרים על זה כל הזמן. משהו שהיהודים סיפרו על כמה דמויות שאנחנו מכירים מהמשנה.
לא מעט דמויות, המרכזיות ביותר. והיה דבר כזה של אותם סיפורי אגדה שיש לנו במשנה ובתלמוד, בעיקר במשנה, היו כבר מוכרים בעל פה אפילו מחוץ. זאת אומרת, הסופרים, האבות הכנסייה שהיו מאוד קרובים לנושא הזה.
קרובים למקרא. והתעניינו ביהודים. הרי הם עצמם רואים את עצמם אנחנו הישראל האמיתית.
לכן הם ידעו גם מה שקורה אצל היהודים במה שנקרא התורה שבעל פה. אחד מהדברים החשובים ביותר שלא הזכרתי שמאפיין את המשנה והתלמוד זה שהיא תורה שבעל פה. כלומר לא תורה כתובה.
לא הספרייה המקראית שאנחנו מכירים שהיא בנויה מספרים רבים. אפילו לא ספרים, זה טקסטים. אוסף של ארכיון של טקסטים שאחר כך חילקו אותו לפי ספרים.
למשל העניין של החמישה חומשי תורה הם לא בנויים חוץ מאולי שניים בעצם. ספר דברים שהוא בעיקרו גם חוקים. וספר ועיקרה גם כן שבעיקרו חוקים.
ורובו הוא כמעט ספר. אבל למשל אם אנחנו לוקחים את בראשית את שמות, את במדבר זה אוסף של טקסטים שאיחדו אותם בתקופה מסוימת והפכו לספרים. אני מספר את כל זה כדי לחזור לנושא של האנטגוניזם אם אנחנו רוצים לקרוא לזה כך בין הדבר הכתוב לבין הדבר שבעל פה.
ועכשיו נשאלת השאלה למה כל כך חשוב אם אנחנו קוראים אגב את הטקסטים במשנה ובתלמוד הם חוזרים בצורה אובססיבית על כך שזו תורה שבעל פה שבשום אופן ופנים אסור לכתוב אותה. ומי שיכתוב אותה מגיע לו מיתה ומגיע לו מחלות ואין לו חלק בעולם הבא. זאת אומרת דברים מאוד חריפים בצורה אובססיבית.
האובססיה הזאת יש לה משמעות. זאת אומרת אם חוזרים על משהו כל כך הרבה שזה תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב זאת אומרת כנראה שהייתה בעיה והיו צריכים לאסור אותה שלא הכתבו חס וחלילה.
היום החוקרים כבר רוב החוקרים כבר מקבלים שסביר להניח שלמרות האיסור פה ושם אבל לא בצורה גלויה פה ושם המשנה מספר את זה התלמוד מספר את זה שהיו כאלה שפשעו וכתבו כתבו אגדות וכתבו הלכות בעיקר הלכות.
עכשיו נשאלת השאלה למה מבחינת חז”ל אסור לכתוב.
מה עומד מה ההיגיון לאיסור הזה?
אז אחד מהדבר הבולטים ביותר שמוזכר במשנה ובתלמוד לא כותבים כדי שהדברים לא כדי שהדברים יישארו במילים מודרניות יישארו דינמיים.
זאת אומרת שיהיו דינמיים, לא מקובעים שאפשר תמיד לשנות אותם בהתאם למציאות.
זה נפלא. זאת אומרת משהו שיודע להתאים את עצמו למציאות.
כי ללכת בתקופה היוונית רומית ויותר מאוחר על פי חוקי ספר דברים או חוקי ספר ויקרא לא מסתדר.
קודם כל אין יותר בית מקדש. מה עושים? כל החוקים רובם קשורים לקורבנות קורבנות דם.
אין יותר בית מקדש. לכן צריך להתאים את עצמך. זאת אומרת יש כאן איזשהו היגיון שמשקף מציאות.
ואז יצרו תורה חדשה. אבל אסור לכתוב אותה. עכשיו אסור הזה לכתוב אותה אמרתי נימוק ראשון כדי שזה יישאר.
בעיקר חוקרים אומרים את זה כדי שזה יישאר דינמי ואפשר יהיה להתאים את זה לזה שהיא מציאות משתנה.
מצד שני מתברר וזה הכותרת של ההרצאה שלי בעצם חז”ל על פי אם אנחנו חוקרים בצורה ביקורתית את הטקסט של המשנה והתלמוד.
מתברר למעשה שהם רצו עד כדי כך להתנתק מחוקי המקרא שלא יתאימו למציאות שהם רצו ליצור בעצם דת חדשה.
המילה דת לא מתאימה בגלל שדת זה מונח מודרני למרות שמוזכה פעם אחת לא באותו מובן על ידי הפרסים במגילת אסתר אבל לא במובן שנתן לו העולם המערבי באירופה במאה התשע עשרה
במאה התשע עשרה דת זה דת מונותאיסטית זה דת בעצם על פי הדגם של הנצרות.
היהודים במאה התשע עשרה אימצו את המילה יהדות שלא הייתה קיימת קודם לכן והמונח דת בהשפעת ההוגים של המאה התשע עשרה שהם נוצרים.
אתאיסטים או לא אתאיסטים אבל כאילו מאותה תקופה.
אסור להשתמש במונחים שהם אנכרוניסטיים לגבי התקופה באותו זמן שנכתבו כנראה המשנה והתלמוד מתברר על פי הטקסט התלמודי שבעצם המרחק בינם לבין החוקים המקראיים והעולם המקרא בכלל רובם כבר או בקהילות מעורבות בארץ ישראל או בבבל.
העולם השתנה.
העולם השתנה מקצה לקצה ולכן היה צורך כאילו להמציא דת חדשה דת חדשה אבל יש לנו טקסט בעיקר של החומש שקוראים אותו בארץ ישראל במחזור של שלוש שנים מתחילתו ועד סופו.
הוא בעל השפעה.
מה עושים איתה?
מצד אחד אנחנו יודעים כמעט את הטקסטים בעל פה.
מצד שני זה לא מתאים למציאות שלנו.
מה עושים?
היה צריך להמציא דת מנוגדת לחלוטין לחוקי המקרא כי אם לא זה לא עובד.
עד כדי כך חז”ל הלכו רחוק עד כדי כך שלא רק בתחום החוקים גם כשהם דיברו אתם יכולים לעשות את הבדיקה בעצמכם אתם תראו למשל יש הרבה דמויות מקראיות במשנה ובתלמוד שימו לב שימו לב
כל פעם שמוזכרת דמות מקראית אברהם יעקב רחל דינה אחאב.
כל פעם שהדמות היא חיובית במקרא חז”ל הופכים אותה לדמות מאוד שלילית.
כשדוד עושה דברים רעים הוא הופך לבחור ישיבה.
מה שהחוקרים קוראים רביניזציה של הדמות או יהודיזציה של דוד או של שאול או של שלמה.
וכשהדמות היא שלילית הם הופכים אותה לחיובית.
אחאב, ירובעם בן נבט כל מיני דמויות כאלה אחשוורוש סנחריב הם הופכים לדמויות חיוביות.
זאת אומרת הם הלכו כל כך רחוק להתרחק מהמקרא ששחור הפך ללבן והלבן הפך לשחור.
רחל ודינה הם זונות.
רחב לא. היא צדיקה.
זה במשנה ובתלמוד אני לא ממציא שום דבר אתם יכולים לבדוק בעצמכם.
מצד אחד אמרתי אין היסטוריה אין לנו אירועים היסטוריים במשנה ובתלמוד שאנחנו כל כך מתאווים אליהם כי זה הטקסטים היחידים שיש לנו מאותה תקופה.
מצד שני אנחנו למשל לוקחים את הדמויות המקראיות השחור הופך ללבן והלבן הופך לשחור.
דמות של דוד במקרא היא גם חיובית וגם שלילית אתם מכירים את זה.
אבל המשנה כל פעם שדוד הוא חיובי במשנה הוא שלילי כל פעם שדוד שלילי הוא חיובי.
בצורה שיטתית ביותר זה דבר אחד עכשיו נעזוב את המקרא.
אני מדבר על המקרא על התלמוד כפי שיש לנו את הטקסט היום.
אני לא נכנס לחלוקה הזאת של שריר הגאון.
אני קרא את הטקסט.
עכשיו עוד דבר נוסף המשנה והתלמוד מדברים על התקופה הרומאית הם מזכירים את טיטוס הם מזכירים חשמונאים הם מזכירים את הגריפס הם מזכירים את הורקנוס הם מזכירים את אריסטובולוס.
פנטסטי. היסטוריה!
בוא נראה מה הם יכולים ללמד אותנו.
יש לנו כבר אנחנו חכמים היום יש לנו ויקיפדיה אנחנו יודעים מה כתב פלביוס יוסיפוס.
בוא נראה מה הם יודעים.
אז מתברר דבר מרתק.
ידעו השם טיטוס.
ידעו שהוא אדם רע רשע.
הוא החריב את בית המקדש.
הוא לא רצה אבל זה כבר סיפור אחר.
הוא רצה לבנות מחדש את בית המקדש.
לא רצו
מה ידעו מחברי המשנה והתלמוד על טיטוס?
שנכנס לו זבוב לראש השיגע לו את השכל הלך לכל מיני אנשים…
אני הולך לדבר איתכם היום על ספרות חז”ל, המשנה והתלמוד.
ליתר דיוק אני הולך לשים את הספרות, את האוצר הספרותי הזה בקונטקסט היסטורי.
כלומר, אני מתחיל בתקופה היוונית רומית, הלניסטית מבחינה תרבותית.
הלניזם זה צירוף של חוכמת יוון עם חוכמות שבאות מפרס ומקומות יותר מזרחה מיוון. היא מתחילה בתקופה הזאת שנקראת התקופה ההלנית או יוונית רומית, ומסתיימת מבחינתי ומבחינת ההקשרים עם המשנה והתלמוד, עם פחות או יותר התקופה של סעדי הגאון, שריר הגאון.
אם אנחנו לא יודעים בדיוק איפה שני האנשים האלה חיו, אז בואו נגיד ככה תקופה של עד מסע הצלב הראשון, זאת אומרת מהמאה ה-12.
תקופה מאוד ארוכה.
אני מציין את התקופה הזאת שהיא מאוד ארוכה, יותר מאלף שנה.
כיוון שבתקופה הזאת יש לנו העדר אינפורמציה על מה שקרה ליהודים.
העדר כמעט טוטאלי.
ואם יש איזה שהם מזכורים, הם מזכורים לא רצופים, אקראיים כמעט לא ממקורות יהודיים, ויש לנו בעיה גדולה מאוד לדעת מה קרה בדיוק באותה תקופה, גם מבחינה היסטורית, גם מבחינה פולחנית או דתית של התקופה.
קשה לנו יהיה להבחין במה שקורה באותה תקופה, ועל זה אני הולך לדבר, כדי לנסות להבין את היצירה הזאת בסיכומו של דבר שהיא במרכז של אותה תקופה פחות או יותר, המשנה והתלמוד, או כל ספרות, בעצם כל ספרות חז”ל.
כלומר, ברגע שיוסף בן מתתיהו גמר לכתוב את שלושת הספרים שלו, עד שנת שבעים ומשהו לספירה, בעצם נגמרה ההיסטוריה היהודית. אני אומר את זה בצורה די קיצונית, כדי שהדברים יהיו ברורים.
כלומר, אין לנו יצירות מפורטות כמו אצל יוספוס פלאביוס, שנותן לנו תמונת על מפורטת ביותר, עם פרטי פרטים על מה שקרה לאורך תקופה די ארוכה. תקופות קודמות גם, למשל תקופת המקרא, מה שאנחנו קוראים, תקופת התנ”ך, יש לנו גם כן אינפורמציה מפורטת ביותר, שכמעט אין דומה לה בספרות העולם.
למה? א’, מבחינה היסטורית יש לנו סגה היסטורית מפורטת ביותר, עם רשימה של מלאכים ורשימה של אירועים מפורטים ביותר, שאנחנו יכולים היום לשחזר בצורה מדויקת כמעט ביותר את ההיסטוריה של התקופה.
והאוצר הספרותי הזה שנקרא מקרא, שזה בעצם ספרייה שלמה של טקסטים, היא הספרייה הזאת בנויה מהרבה ז’אנרים ספרותיים, כלומר מהרבה סוגות ספרותיות. יש לנו גם היסטוריה, יש לנו כרוניקה, יש לנו ההגות של נביאים, יש לנו שירה ברמה גבוהה כמו מזמורים של תהילים, יש לנו שירה עממית, יש לנו אגדות, יש לנו מיתוסים, יש לנו ספרות חוכמה, יש לנו אפילו רומנים היסטוריים בתוך הספרייה הזאת. אין ספרות עולמית באותה תקופה שמתחרה מבחינת כמות הז’אנרים, כמות הסוגות הספרותיות עם המקרא.
ולכן יש לנו ידע רב ביותר, מפורט ביותר, על התקופה שמדברים עליה אותם ספרים של המקרא. אותו דבר יש לנו, אמרתי, בתקופה היוונית-רומית, בזכות יוספוס, הספרים של יוספוס, אבל לא רק בזכות יוספוס, כי באותה תקופה כתבו, יש לנו הרבה היסטוריונים יווניים, היסטוריונים לטינים, רומיים, שנותנים לנו תמונה מאוד מדויקת של התקופה. ופתאום קרה שאחרי פחות או יותר מרד בר כוכבה, אם אתם יכולים לשים אותו באיזושהי תקופה, אחרי המרד הגדול משנת שבעים, המקורות האלה יבשו כמעט לחלוטין.
אמנם יש אבות הכנסייה, יש היסטוריונים רומיים, אבל היזכור שלהם על היהודים הוא כמעט הקראי. אין לנו משהו רצוף כמו שהיה לנו בתקופת המקרא, או כמו שהיה לנו בספרי יוספוס, לגבי כמעט אלף שנה.
שקט כמעט מוחלט, עד כדי כך, שאנחנו לא יודעים איך פתאום צמחו יהודים באירופה במאה ה-12.
אין לנו מושג עד עצם היום הזה איך הגיעו היהודים לצפון אירופה, לצפון גרמניה, צפון צרפת, אין לנו מושג.
במשך הזמן המציאו כל מיני אגדות, כמו הסיפור של הכוזרים או דברים מהסוג הזה, זה לא רציני. הכוזרים לא היו יהודים, לא היה להם שום קשר עם יהדות.
אנחנו יודעים כן, כמעט, בצורה ברורה, על מה שקרה לגבי יהדות צפון אפריקה. למה? מכיוון שאנחנו יודעים שבתקופה היוונית רומית, המרכז העולמי הגדול ביותר בעולם של אותה תקופה, היה אלכסנדריה של מצרים.
אנחנו יודעים גם שהתרבות של יהודאי של אלכסנדריה, אני מדבר על יהודאים ולא על יהודים.
יהודים זה כאלה שכבר עברו לדת בעצם של חז”ל, שאני הולך לדבר עליה במשך ההרצאה הזאת.
אלה יותר קרובים עדיין לתרבות הטריטוריאלית מקראית שהייתה בארץ ישראל באותה תקופה ונמשכה הלאה.
אכן, התרבות של אלכסנדריה השפיעה גם על תרבות של קירנאיקה, מזרח לוב של היום, על קרתגו הרומית בתוניסיה, אלג’יריה עד מרוקו.
המעבר הזה מי…
לא מארץ ישראל. יהודי צפון אפריקה לא הגיעו ישירות מארץ ישראל, אלא הגיעו מאלכסנדריה ומקרנאיקה בעקבות מה שנקרא המרד של התפוצות.
המרד הזה הוא לא של יהודים אלא של יהודאים.
זאת אומרת זה אנשים שהיו להם, לקהילות שהיו להם מלכים, צבא, אוניות, חיילים וכדומה. זה שונה לגמרי מקהילות יהודיות של ימי הביניים. כך אסור לערבב את שני התחומים.
לכן, יהודי צפון אפריקה הגיעו מהתרבות ההלנית של אלכסנדריה וקרנאיקה ובעקבות כישלון מרד התפוצות נגד רומא הם עברו בהדרגה לתוניסיה, אלג’יריה עד למרוקו.
כאן יש לנו איזושהי אינפורמציה מסוימת שאפשר לשחזר את קיומם של את יהדות צפון אפריקה. לגבי אירופה אנחנו לא יודעים מה קרה.
ספרד זה הרבה יותר מאוחר.
בבל? הערה טובה.
למרות המשנה והתלמוד אין לנו אינפורמציה היסטורית על מה שקרה בעיראק בבבל.
אין לנו. עכשיו אתה מכניס אותי בעצם לסיפור של התלמוד. בוא ניקח את התלמוד ונראה אם אפשר ממנו ללמוד משהו שהוא היסטורי שיכול ללמד אותנו על איזושהי תקופה או על איזושהי מדינה.
בבל או ארץ ישראל. אפשר משם לדעת הרבה דברים על חיי יום יום. אם יודעים לקרוא את זה בצורה ביקורתית.
על היסטוריה ממשית אין היסטוריה במשנה ובתלמוד. אין היסטוריה במשנה ובתלמוד. אחר כך שאלות אם אפשר.
אולי תוך כדי זה הדברים יהיו יותר ברורים. עכשיו בואו נראה מה כתוב במשנה ובתלמוד ואז נוכל אולי לקבל איזושהי תמונה. יש שני ג’אנרים בלבד.
שניים בלבד במשנה ובתלמוד. דיברתי על כמות הג’אנרים המדהימה שיש לנו במקרא בספרייה הזאת.
כל כך מגוונת שנכתבה בתקופות שונות בפרקי זמן ארוכים ביותר על ידי מחברים שונים שיש להם מגמות שונות של כתיבה. כל אחד בתחום שלו. כיוון שזה נכתב במקומות שונים.
חלק בממלכת ישראל, חלק בממלכת יהודה ופולמוסים. את הדבר הזה אין לנו במשנה ובתלמוד. יש לנו שני ג’אנרים בלבד.
אחד ויכוחי הלכה. ויכוחים עם פולמוסים. והשני זה אגדות.
חוץ משני הג’אנרים האלה אין לנו משהו אחר. שני ג’אנרים בלבד שקל מאוד לזהות ביניהם. אגדה או סיפור.
סיפור יפה. סיפור מדהים ביופיו. סיפור שמשמש דרשנים.
אפילו כשהם מדברים על הלכה, הם זקוקים לסיפורים יפים. אלה שני הג’אנרים שיש לנו בתלמוד. צריך לקחת בחשבון כשאנחנו מתייחסים לשני הג’אנרים האלה.
התלמוד בעצמו אומר שהציבור רוצה, מה הוא מעדיף? הלכה או אגדות? אגדה. כאילו הדרשן נדרש, אם הוא רוצה לדבר על הלכה, להכניס סיפורים יפים. כי זה מה שהקהל רוצה.
זה מה שקהל לא רוצה. והתלמוד הפליא מבחינת היכולת הסיפורית שלו לספר סיפורים נפלאים. כי זה מה שהציבור של הדרשנים מעוניין בו.
אתה יכול להגדיר צפון אירופה?
האם בדרום אירופה אתה אין לנו?
לא, אין לנו. הפעם הראשונה שיש לנו ידיעות על יהודים באירופה זה בצפון. יותר מאוחר אנחנו יודעים גם על דרום צרפת, על ספרד, אבל זו תקופה הרבה יותר מאוחרת.
הרבה יותר מאוחרת, במאה ה-12, 13, משהו כזה.
לפני לפני כן אנחנו לא יודעים איך הגיעו מסה כל כך גדולה של קהילות אהו.
עכשיו אני אעובר לנתח איזשהו מצב נוסף לגבי המשנה והתלמוד.
כשאנחנו בודקים את הטקסטים האלה אנחנו מוצאים משהו כמו 2,500 שמות של רבנים. היררכיה שונה של רב, רבן וכדומה. אנחנו יכולים אחר כך לשאול את עצמנו אם אנחנו רוצים, בוא נגיד ככה אחרת.
היסטוריון עומד בפניו הטקסט הזה של המשנה והתלמוד. רוצה לדעת מה כתוב בו כדי לנתח אותו מבחינה מחקרית בביקורת הטקסט כמו שאנחנו עושים לגבי מקרא.
במקרא, המחקר הזה התחיל במשך הרבה שנים אפילו בתקופות עתיקות יותר.
רבי אברהם אבן עזרא, רבי דוד קימחי, שפינוזה וכך הלאה עד המאה ה-19 ועד ימינו. הסיפור של ביקורת המקרא הוא מאוד מפותח. אתם לוקחים, אתם רושמים בגוגל ביקורת המקרא.
אתם תמצאו עשרות אלפים של ערכים בעברית ובשפות, בהרבה שפות זרות בעולם. אתם תכתבו, תנסו לכתוב ביקורת התלמוד. אתם לא תמצאו אפילו ערך אחד.
זאת אומרת, יש לנו כאן מצב מיוחד במינו. לא נעשה לגבי הספרות העתיקה הזאת לגבינו מחקר ביקורתי ממשי כמו שנעשה לגבי המקרא. ובכל זאת בשנים האחרונות יש איזושהי התעוררות בעולם וגם קצת בארץ לגבי הטקסטים האלה של משנה ותלמוד.
כדי להסביר את גורמי השינויים, צריך להסביר מהי מהפכת החרדיות החדשה, מה זה החרדיות הישנה ומה זה החדשה.
על הנושא הזה דיברתי הרבה פעמים, לא בקונגרס, אני לא יודע אם מישהו פה שמע אותי בנושא הזה, הם אולי בודדים.
הבעיה היא שאני לא אתן שוב את ההרצאה, אני לא באתי לקונגרס בשביל לתן את ההרצאה שנתתי כבר פעמים רבות, זו הנקודה פה.
והנושא שלא דיברתי עליו, הוא גורמי השינוי.
אבל כדי לדבר על גורמי השינוי, צריכים להציג לפחות בצורה בסיסית מהי בעצם החרדות הישנה ומהי המהפכה.
על גבי זה, אנחנו עכשיו צריכים לקצר את ההרצאות, בגלל ההרצאה שנוספה.
אז חלק מעניין יהיה אדבר בקודם, יהיו גם שקופיות שתוכלו, מטיבי הקריאה יוכלו להרחיב מעבר, אבל אני אריץ את זה במהירות, פשוט כי אחרת אני לא אעמוד בסד הזמנים.
החרדות הישנה, היו לה שלושה מאפיינים, וכמו שאתם רואים, זה עד לשנות ה-70.
הטענה המרכזית שלי בדוקטורט, זה הכותרת של הדוקטורט, מהפכת החרדיות החדשה בשנות ה-70.
כלומר, עד שנות ה-70 זה הישנה, ואחר כך החדשה עד היום, במידה רבה, אנחנו עדיין מה שאני קוראי החדשה.
מה המשמעות של זה? יש שלושה מאפיינים מרכזיים.
הראשון, הציבור החרדי היה הרבה יותר פרו-ציוני. אני עכשיו אומר ממש בקצרה, כי גם אני ארחיב בהמשך, קצת יותר, אבל פרו-ציוני, אני מדגיש, לא ציוני, החרדים אף פעם לא ראו את עצם חלק מהתנועה הציונית. הם היו פרו-ציונים, את המשמעות נסביר בהמשך.
המאפיין השני היה הרבה יותר כוח בידיים של העסקנים, גם הפוליטיקאים וגם העיתונאים, והכוח הזה עבר בתחילת שנות ה-70, ממש במסגרת המהפכה, הוא עבר לידיים של… לא כל הרבנים, אלא הגדולים.
הגדולים ואדמו”רים החשובים יותר. גם את זה אני ארחיב טיפה בהמשך.
והצד השלישי הוא פתיחות בתחומים מגוונים, כלומר פתיחות כללית, בהרבה מאוד תחומים, וגם את זה אנחנו נראה.
נתחיל עם הפרו-ציונות. עכשיו כאן זו דוגמה, אני אעבור על זה ממש ביעף, תוכלו מי שרוצה לראות קצת יותר בשקופית, אבל דוגמאות לפרו-ציונות של החרדיות הישנה.
קודם כל חתימה על מגילת העצמאות. שני נציגים חרדים של אגודת ישראל, חוץ מפועלי לאגודת ישראל שהייתה יותר מתונה. שני הנציגים של אגודת ישראל חתמו על מגילת העצמאות, על ההכרזה הרשמית של הקמת מדינת ישראל. האם אפשר לקרוא לזה אנטי-ציונות? כמובן שלא.
זאת פרו-ציונות לכל הפחות. ריצה משותפת בכנסת הראשונה, רצו ביחד עם מפלגות המזרחיים, לא היו חייבים, היו יכולים לביחר גם בלי המזרחים, ורצו ביחד. אז גם זו דוגמה לפרו-ציונות.
השיאים של זה, גם כאן אני אעבור ממש בקצרה. אם קום המדינה היה פרץ חזק במיוחד של פרו-ציונות, הנפת דגלי המדינה, זה לא היה טאבו כמו היום. דיבורים על גאולה ציון.
חגיגי של יום העצמאות, כולל, חד משמעית, אני לא מדבר פה על דמויות שוליים.
המנהיג של אגודת ישראל, במספר אחד ברשימה לאורך כל השנים, השתתף בתפילות של יום העצמאות בשנים הראשונות. סיקור חגיגי של יום העצמאות בהמודיע, אנחנו נראה את זה קצת בהמשך.
התבטאויות פומביות, חיוביות ביחס למדינה, המשיכו עד לראשית שנות ה-70.
אמרתי שבתראשית שנות ה-70, הייתה מהפכה, גם על זה אני אפרט מעט בהמשך. גם אחרי הפרישה מהקואליציה, אגודת ישראל הייתה חברה בקואליציה במשך, קודם כל עוד לפני קום המדינה, כבר במועצת עם, והייתה חברה בקואליציה במשך חמש שנים, פחות או יותר.
גם אחרי שהיא פרשה מהקואליציה, ולכאורה יש כאן צעד משמעותי, בכל זאת המשיכה להיות אופוזיציה מטעם, וגם את זה אנחנו נראה בהמשך.
כלומר, לא היה כאן גט כריתות, בינה לבין מפא”י, לבין הקואליציה השלטונית במדינת ישראל, היא הייתה אופוזיציה מטעם.
שיא נוסף של פרו ציונות היה במלחמת ששת הימים.
אמרנו ששיא אחד היה אחרי קום המדינה, והשני, אחרי מלחמת ששת הימים.
בזה הרחבתי התזה שלי לתואר שני פה, באוניברסיטה העברית. עסקתי בזה בהרחבה.
היו שם דיבורים, התלהבות עצומה, ודיבורים ממש על פעמי משיח, ודברים מהסגנון הזה, יותר מציונות הדתית, חד משמעית.
אמרתי קודם, ציון חגיגי של יום העצמאות בהמודיע. זו דוגמה, זה אולי אחת הדוגמאות הקיצוניות.
זה לא מיד אחרי קום המדינה, זה עשור למדינת ישראל, אתם יכולים לראות.
כמעט כל עמוד הראשון של המודיע, עוסק בזה בצורה חגיגית, לא ביקורתית, בצורה חגיגית, לציין את המאורע.
זה ממשיך גם כן בעמודים הבאים.
הבאתי פה את העמוד הראשון, אבל זה בגלל המספר העגול, בגלל העשור, זה ממשיך גם בעמודים הבאים, וזה ממשיך, בשביל המספר העגול, זה ממשיכה גם בעמודים הבאות. אנחנו נראה גם את זה בהמשך.
אני שמח לפתוח את סדרת ההרצאות, ההרצאות בחסות הרקטור של סמסטר א’ תשס”ז.
שמח לראות שיש קהל נכבד וכמעט גודש את האולם
הסדרה עושת בישראל הקדום: ארכיאולוגיה, מקרא ומה שקרה זה ותינתן על ידי פרופסור ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה ותרבות המזרח הקדום באוניברסיטה.
פרופסור פינקלשטיין הוא דמות מפתח בחקר התקופה של ראשית עם ישראל בארץ כנען.
הוא אחראי לחפירות ארכיאולוגיות רבות במקורות שונים בארץ בין השאר בשילו ובמגידו
ישראל היה פרופסור אורח באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית באוניברסיטת פריס אחת ובסורבון שבצרפת.
הוא מחזיק קתדרה על הארכיאולוגיה של ישראל בתקופת הברזל והברונזה.
ובשנת 2005 זה מה שנקרא last but not least קיבל את פרס דן דוד היוקרתי לגבי העבר.
כיוון שהוא ידוע גם בארצות הרהוטות אני יודע שנכונה לנו סדרת הרצאות מרתקת. אני לצערי ואני כל פעם אומר זאת מחדש שזמני אינו בידי תחילת שנת לימודים ואני רק פותח ולא נשאר להרצאה על ההרצאות אבל אני מחזיק כאן נציגה את אשתי שמדווחת לי אחר כך על כל מה שהיה כך שישראל רואה זהרת.
אני מזמין את פרופסור פינקלשטיין להרצאה ראשונה שכותרתה ארכיאולוגיה ומקרא.
ישראל בבקשה
גבירותיי ורבותיי צהרים טובים.
תרשו לי לפתוח בכך שהסדרה הזאת משמחת את ליבי אני מאמין גדול בכך שצריך להביא את דבר המחקר לציבור הרחב.
ואני יודע שיש ציבור גדול שמתעניין בנושאים שאנחנו עוסקים בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום.
ההרצאה היום היא הרצאה פרונטלית היחידה בכל הסדרה שהיא תהיה הרצאה פרונטלית, כלומר אני אדבר איתכם במשך שעה ורבע נאמר, ויהיה זמן לשאלות בסוף ההרצאה.
מי השבוע הבא כל הרצאה תהיה מלווה במצגת. עמלתי די קשה והכנתי מצגות כדי להבהיר את הדברים. קשה מאוד לדבר על ארכיאולוגיה מבלי לראות את הממצאים. ולכן מהשבוע הבא יהיה מסך גדול עם מצגות, המצגות יפות. עשינו הבוקר ניסיון לראות שאכן הכל עובד כאן בסדר.
ואני בטוח שהדברים יהיו נהירים ואני מקווה שהם יהיו גם מעניינים.
המטרה של הקורס הזה בעצם היא לעסוק בשחזור ההיסטוריה של ישראל הקדום. כלומר שחזור ההיסטוריה הישראלית בתקופת המקרא נאמר. אבל תקופת המקרא כמו שתלמדו היום אני מקווה זאת הגדרה לא מספיק ברורה, כי היא קשורה בשאלה מתי נכתבו הטקסטים. וייתכן שהתשובה למתי נכתבו הטקסטים תצמצם מאוד את הזמן. ולכן צריך להרחיב קצת ולכן גם אני לא משתמש כאן בביטוי גם לא בכותרת תקופת המקרא לישראל הקדום. כלומר מן השלבים הפורמטיביים הראשוניים שידועים לנו מן המקורות ומן הארכיאולוגיה, הייתי אומר בחלק המאוחר של האלף השני לפני הספירה. ואנחנו נעסוק כאן בדברים עד חורבן ירושלים, ולאחר מכן בהרצאה האחרונה עד ימי שיבת ציון.
זאת המסגרת הכרונולוגית של ההרצאות שלנו. כלומר נתחיל באלף מאתיים לפני הספירה מדי פעם יהיו הערות על תקופה קודמת. ואני אמשיך כך עד בערך מאמר ארבע מאות או ארבע מאות חמישים לפני הספירה. זו המסגרת הכרונולוגית.
כשבאים לשחזר את ההיסטוריה של ישראל הקדום אנחנו עומדים בפני שלושה מקורות. המקור האחד הוא כמובן המקרא אני אדבר עליו היום בפוטרות.
המקור השני הוא הארכיאולוגיה, והמקור השלישי תעודות המזרח הקדום.
ורק שילוב בין המקורות האלה כולם לפי דעת כולנו לא רק אני יכול לתת היסטוריה מהימנע של מה באמת קרה מסוף האלף השני לפני הספירה ולאחר מכם.
אלא מה שהארכיאולוגיה והמקרא הדיור המשותף של שתי הדיסציפלינות האלה הוא קשה מאוד. ובעצם אני רוצה היום בשיעור הראשון בהרצאה הראשונה להסביר את הניואנסים הדקים מדוע הקשר בין הארכיאולוגיה והמקרא הוא קשר לא פשוט הוא קשר קשה. וגם להגדיר מה היתרונות ומה החסרונות של כל אחת מהדיסציפלינות האלה בבואנו לעסוק בשחזור ההיסטוריה הישראלית הקדומה.
ובכן מדוע היחסים האלו, המגורים ביחד, המגורים ביחד הם קשים בין הארכיאולוגיה והמקרא.
ובכן המקרא גם החלקים ההיסטוריים שבו לפי דעתי ואני לא חושב שאני לבד בעניין הזה הוא לא נכתב כספר היסטוריה.
לא כתבו באלף הראשון לפני הספירה או במאה השביעית או במאה השמינית או במאה השישית או אפילו לפני הספירה היסטוריה.
הכתיבה של היסטוריה במובן המקובל עלינו היום התפתחה יותר מאוחר. הניסיון לתאר את האירועים ולהעריך אותם בצורה שהיא נגיד באה מתוך עניין אמיתי באירועים עצמם ולא באיזה מסרים שבאים מהם זה דבר לא היה קיים למעשה בספרות המזרח הקדום.
לא רק במקרא. גם כשאנחנו עומדים מול קיר של מקדש מצרי, מקדש אמון בקרנק שבו יש רשימות פוטוגרפיות ותבליטים שמתארים את מסעי המלחמה של פרעוני מצרים או כשאנחנו מתבוננים קוראים תעודות מתעודות מלכי אשור אנחנו מוצאים שם מסרים שהם באים מטעם הפרופגנדה המלכותית של הזמן.
המקרא הוא לא בדיוק עוסק בפרופגנדה מלכותית המקרא בעצם בחלקים ההיסטוריים שלו עוסק גם שם בעניינים תיאולוגיים ואידיאולוגיים בראש ובראשונה תיאולוגיים.
מי שקורא בצורה מעמיקה את החלקים ההיסטוריים שעוד מעט אני אדבר עליהם מבין שהנושאים המרכזיים הם לא האם מלך מסוים עלה לשלטון בשנה זו או בשנה אחרת.
האם מסע צבאי כזה או אחר יסיים בכיבוש עיר כזו או בתמוסה או בניצחון או בניצחון. הטקסט עוסק במסרים תיאולוגיים, כלומר במערכת היחסים בין עם ישראל ואלוהי ישראל על פי התפיסה של המחברים.
וכל דבר בעצם מכוון, כל חלק מהחלקים של המקרא כל פרק למעשה אם מתבוננים היטב מכוון לעניין הזה, לעניין התיאולוגי שהוא הקו המנחה.
איך אמור עם ישראל להתנהג מול אלוהיו?
איכן אמור עם ישראל לעבוד את אלוהיו?
מה התפקיד שושלת בית דוד במערכת היחסים בין אלוהי ישראל ועם ישראל?
כיצד זה קרה שדוד מייסד השושלת קיבל הבטחה אלוהית בלתי מותנית לשלטון על עם ישראל?
למרות היחסים האלה ניחתו פורענויות קשות ביותר על עם ישראל וכיצד אפשר בעתיד למנוע את הפורענויות האלה?
אלה הם הנושאים שבהם עוסק המקרא.
הוא לא מחפש לתאר היסטוריה במובן המקובל עלינו במחקר נאמר המודרני שגם הוא כמובן לא נקי מנטיות.
ולעומת זה הארכיאולוגיה היא באה ממקום אחר לחלוטין. היא מדיום אחר לחלוטין. הארכיאולוגיה לא עוסקת בתיאולוגיה.
היא יכולה לעסוק במנהגים דתיים במידה וארכיאולוגים חופרים מקדשים או במידה וארכיאולוגים מגלים בחפירות צלמיות, מקומות פולחן, חפצים של קשורים בפולחן אבל זה מרכיב אחד קטן.
הארכיאולוגיה עוסקת במגוון הרחב של חיי היומיום של האדם הקדום. היא עוסקת גם בפולחן אבל גם בבנייה ובקדרות ובמה אכל האדם הקדמון.
איזה בעלי חיים היו לו? מה היו נתיבי הסחר? במידה מסוימת לעתים גם מה היו הקשרים הבינלאומיים של החברות, החברות אומות. אלה הנושאים. כלומר אנחנו מדברים בעצם על שני מידיה שלא יכולים לדור אחד בכפיפה לשני.
הם פשוט מיסודם שונים לחלוטין. אז השאלה עכשיו היא האם המסקנה תהיה שצריך להימנע מזה או מזה? האם אפשר לשחזר את ההיסטוריה הישראלית הקדומה רק על פי הארכיאולוגיה? התשובה כמובן שלילית. כי המקרא יש לו ערך עצום למחקר ההיסטוריה הישראלית הקדומה.
כיוון שגם אם הוא ספר שעוסק, אם יש כאן מסמך שעוסק בעיקר בעניינים תיאולוגיים, מובלעות בו ידיעות חשובי יותר על התקופה של ראשית הזאת שקראתי לה כאן, ישראל הקדום. על ראשית ההיסטוריה הישראלית. ולכן, למרות שמדובר בשתי דיסציפלינות שונות, מצד אחד אחת שעוסקת בעולם קוגניטיבי בעיקרו, ומצד שני דיסציפלינה שעוסקת בעולם חומרי, צריך למצוא איזושהי דרך בכל אופן לדיאלוג בין שתי הדיסציפלינות האלה.
אלכס:
חברים, ברוכים הבאים לבאים ולפרופסורים, והשיחה הזאת, האמת, אני לא תכננתי לעשות עם דוקטור יואב אשכנזי, חוקר גדול של, צריך להגיד, של ריטואלים ושל חברות שונות, מחברה פרה-היסטורית ועד חברות מודרניות, ועד מחקר של השואה וחברה אירופאית בזמן השואה.
היום אני רוצה לדבר איתך על הפרה-היסטוריה, כן, התחום שאתה עוסק בו הרבה, וזה קשור לרצון שלי להוציא ספר שהיא יקרא, סיפורי האלים. ואני שלחתי לך את ההרצאה הראשונה שלי, יש לי סדרה של הרצאות שנקראת סיפורי האלים, ואני שלחתי לך את הפרק הראשון, כי הספר הוא לא לגמרי מבוסס על ההרצאות, אלא הוא, הם הסדר גודל שמסגרת לספר הזה, ואתה הגבת בצורה מאוד מעניינת, בצורה מאוד אוסטרית, אמרת הרצאה נחמדה, אבל בגדול היא לא כל כך נכונה.
יואב:
זה לא מה שאני אמרתי.
אלכס:
בערך, בערך, בערך.
יואב:
אמרתי שיש שם אי בהירות במושגים, במונחים שאתה משתמש בהם, וצריך להבהיר אותם לפני שנדע על מה מדברים, אתה רוצה שאני אתייחס לזה עכשיו או שאתה רוצה לשאול שלי?
אלכס:
לא, אני אשאל אותך שאלה, בוא נדבר על הנושא עצמו, ותוך כדי אני אבין אולי מה אני צריך גם לשנות, לתקן, להוסיף.
יואב:
לא, לא אמרתי שאתה צריך לשנות, אני חושב שאנחנו צריכים לברר את האי בהירות במונחים. כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל אתה צריך להבין על מה אנחנו מדברים, ולדעתי אתה משתמש גם באמונה וגם בדמיון, ובצורה שהיא סובלת כמה משמעויות בפנים שצריך לברר אותם לפני, היא לא יכולה להחזיק ביחד.
אלכס:
אוקיי, בסדר.
אז בואו חברים, אנחנו היום עם דוקטור יואב אשכנזי, חוקר אוסטרי מאוד רציני בתחומים האלה, והיום אנחנו עוסקים באמונה ובריטואלים, ובכלל בדמיון, בחשבה אבסטרקטית של ההומו סאפיינס בפרי-היסטוריה.
אני רוצה לעשות משהו שעשיתי בהרצאה שאתה ראית, ניסיתי להגדיר את התקופה הזאת פרי-היסטוריה, כי לא כולם אני חושב לגמרי מבינים את זה, ואני גם יודע שלא כולם סגורים ממתי לחשב את זה.
המדע המקראי נמצא בזמננו במצב מיוחד במינו: קיימת בו “שיטה שלטת”, אבל אין יודע עוד בדיוק, מפני מה היא “שלטת”.
בתולדות הרוח יקרה לפעמים, שאיזו תורה או מחשבה, שנתבססה בשעתה על יסודות מסוימים ומוסמכים, מוסיפה להתקיים קיום ערטילאי גם אחרי שנתמוטטו אותם היסודות, שעליהם העמידו אותה יוצריה. מקרה כזה קרה גם למדע התנ״ך בזמננו. לפני כמה עשרות שנים נתקבלה אותה ההשקפה על התהוות התורה ועל התהוות האמונה הישראלית, שולהאוזן בסס אותה על שלשלת אחידה של הוכחות ושנקראה על שמו.
ההוכחות, שהביא ולהאוזן, כאילו השלימו זו את זו וכאילו נצטרפו לנדבכי־יסוד מוצקים, שהעמד עליהם בנין משוכלל. אבל בינתיים נתערערו ונתמוטטו היסודות אחד אחד, הראיות הופרכו או נתפקפקו. אנשי האסכולה הוכרחו להודות, שהראיות ברובן אינן עומדות בפני הבקורת. אבל מן המסקנות לא זזו.
ביחוד — מן המסקנות ההיסטוריות־הספרותיות. למרות כל חלוקי הדעות ולמרות כל ההשגות, שהשיגו על השיטה השלטת, נשארה עומדת במקומה האמונה, שס׳ הכהנים נתחבר אחרי החורבן ושס׳ דברים נתחבר לפני ס׳ הכהנים. מפני מה — לא ידע עוד איש בבירור. גם אלה שאחרו את זמן חבורו של ס’ דברים עצמו עד לאחר החורבן הוסיפו עוד, ללא כל טעם, להחזיק בנוסחה: ס״ד ואחר כך ס״כ. הנוסחה הזאת היותה כעין משען־קבע אחרון, מבקשו בו הצלה מן התוהו־ובוהו.
תקופת הבקורת לשיטת ולהויזן, מהתהילה לפני כחצי יובל שנים (עיין להלן: “לחקר תולדות האמונה הישראלית״, ע׳ 17—18), לא הביאה מפני זה לבחינה חדשה ויסודית של השיטה. למרות כל הבקורת לא יכלו להסיק מסקנות אחרונות. להאמין בהשקפת ולהויזן בנסוחה השיטתי הקלסי לא יכלו, אבל גם לשוב אל
המסורת או להשקפת דה־וט לא יכלו. הבסיס המוצק של מערכת ההוכחות של ולהויזן נשמט, ובסיס חדש לא היה. הכל נשאר מעורער ומפוקפק ותלוי ברפיון. השיטה ה״שלטת” חדלה ל״שלוט”.
בספר זה נעשה הנסיון לבקר את הבקורת מיסודה, להסיק מסקנות אחרונות, להציע שיטה אחרת במקום השיטה ה״שלטת”. לא “בקורת הבקורת” מתוך הנחות מוקדמות ולשם סנגוריה הרמוניסטית. לא החזרת עטרת המסורה לישנה. אמנם, הבחינה מראה, שבמסורה המקראית נתגבשה אמת היסטורית במדה הרבה יותר גדולה ממה שמדמה האסכולה של ולהויזן.
אבל יסוד הבחינה הוא בכל זאת בקרתי. הוכרו כמה הלכות גדולות של המחקר המדעי, שבא עליהן המופת (כגון הבחנת שלשת המקורות הראשיים שבתורה! עיין בפרק הנ״ל, ע׳ 18 ואילך). אבל המסקנה הספרותית הראשית של האסכולה השלטת, שס״כ נתחבר בימי גלות בבל ובית שני ושס״ד קדם לו, נדחית בהחלט.
ולא עוד אלא שאת התורה יש לראות כגבוש הדרגה העתיקה ביותר של האמונה הישראלית, היא הדרגה שלפני הנבואה הספרותית. יש ראיות המוכיחות, שאם גם נסדר ונחתם ספר התורה בזמן מאוחר יותר, עתיקים הם מקורותיו מאד, ולא בחלקם ולא בתכנם הכללי אלא כולם, בכתבם ובלשונם ובאותיותיהם.
על ידי זה הונח היסוד הבקרתי־הספרותי לדעה על דבר קדמות המונותיאיזמוס בישראל.
בפנה זו ההבדל בין השיטה המוצעת בזה ובין המקובל במדע המקראי (ובמדע ההיסטורי של ימי קדם בכלל) גדול ביותר. אפשר לומר: ההבדל נוקב ויורד עד התהום.
בספר זה אבחן את שאלות היסוד של התהוות עם ישראל ושל ראשית האמונה המקראית, ואציע תפיסה חדשה השונה הן מן המסורת המקראית המרכזית והן מן הגישה הרווחת היום בקרב חוקרי מקרא וארכיאולוגים.
חוקרי המקרא והארכיאולוגיה המקראית עסקו רבות בחקר הרקע להיווצרותו של עם ישראל המקראי ולהתהוותה של הדת המקראית. באמצע המאה העשרים שלטה הגישה שביקשה לאשש את המסורת המקראית בעזרת הממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו בארץ ישראל ובמרחבי המזרח הקדום. טקסטים מן המחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה שהתגלו במסופוטמיה, חשפו מנהגים דומים לאלה שקיימו אבות ישראל לפי המתואר בספר בראשית. החפירות בארץ ישראל אישרו לכאורה את הסיפור המקראי על כיבוש הארץ על ידי בני ישראל בראשותו של יהושע בן־נון ואת תפארתה של ממלכת דוד ושלמה. ואולם בשנים האחרונות התהפכה הקערה על פיה. התברר כי המקבילות שהוצעו בין תקופת האבות לבין
הטקסטים המסופוטמיים אינן משכנעות. חוקרים רבים הצביעו על היסודות האנכרוניסטיים בספר בראשית (כך, למשל, נטען כי הפלישתים עדיין לא הגיעו לארץ בתקופה המתוארת בספר, וכמו כן ביותו של הגמל התרחש בתקופה מאוחרת יותר), ובעקבות כך הגיעו למסקנה שהאבות אינם אלא דמויות מיתולוגיות שאין להן אחיזה במציאות.1 כמו כן עלו סתירות חמורות בין הממצא הארכיאולוגי על התנחלות ראשוני הישראלים בארץ ישראל לבין הסיפור המקראי על אודות כיבוש הארץ.
מסקרים ארכיאולוגיים נרחבים שנערכו בעיקר בשנות השבעים התברר כי תהליך ההתנחלות היה אטי, מדורג ולא אלים בעיקרו. בעקבות כך עלתה הטענה כי ראשוני הישראלים היו כנענים וכי לא הגיעו ממצרים. בהעדר ממצא ארכיאולוגי שיאשש את הסיפור על כיבושיו הנרחבים של דוד ועל מפעלי הבנייה של שלמה, הוטל גם עליו צל של ספק. מציאתן של כתובות ארכיאולוגיות המזכירות את “יהו־ה ואשרתו”, הביאה חוקרים רבים לטעון כי דתם של הישראלים לפני גלות בבל היתה זהה בעיקרה לדת הכנענית, וכי רק הגלות לבבל הביאה להתפתחות האמונה באל אחד. בהקשר זה התפתחה אסכולה של חוקרי מקרא המכונה “האסכולה המינימליסטית”. החוקרים המינימליסטים טוענים כי אין במקרא שום מידע היסטורי בעל ערך על התקופה העתיקה וכי המקרא נכתב לאחר גלות בבל, בעיקר בתקופות הפרסית וההלניסטית.2
האם האבות אברהם, יצחק ויעקב הם דמויות היסטוריות או אגדתיות? ואם כן, מתי חיו האבות? האם אכן היו בני ישראל עבדים לפרעה במצרים ויצאו ממנה בהנהגתו של משה, או שמא אין סיפור יציאת מצרים אלא מיתוס נעדר בסיס היסטורי וראשוני הישראלים היו בעצם כנענים? האם אכן מלכו דוד ושלמה על ממלכה עשירה ורחבת ידיים שבירתה ירושלים המפוארת, או שמא היתה ירושלים עיר קטנה נעדרת חשיבות? התוצאות של המחקר הארכיאולוגי אינן
נותנות פתרון חד־משמעי לשאלות האלה, והמלומדים חלוקים על פירוש הממצאים.3
חברים, אנחנו ממשיכים בחיפוש שלי בעזרתכם, וכמובן בעזרת פרופסור אבי סגי, אחר האלוהים, או יותר נכון, אחר האמונה באלוהים. ואני חייב לשאול אותך שאלות קשות. בשיחות קודמות, אתה נתת לי להבין שלמעשה הכל לגיטימי.
גם כשישבנו עם עמיתך, דוקטור ברלב, שהוא גם חסיד ברסלב, גם הוא אמר, אני מאמין ככה, ואתה אמרת, לגיטימי. כל אחד, אם הוא מאמין במציאות מסוימת, מבחינתו המציאות הזאת קיימת. ופה יש לי משהו מאוד כזה בעייתי עם ההבחנה הזאת.
כי אני טוען שיש אגדה, יש מיתוס, ואפשר להאמין במיתוס. אבל בגלל שאתה מאמין באיזשהו מיתוס, הוא לא הופך למציאות. מול המיתוס, אני רואה מציאות, נקרא לה מדעית, תמונה מדעית של העולם, שמבחינתי, אני גם לא מבין שם הרבה מאוד דברים.
לדוגמה, אני לא מומחה לפיזיקה, אבל אני יודע שאני יכול לחשב כמה אנרגיה יהיה בטלפון הזה, אם לפוצץ אותו על ידי זה שאנחנו נלחץ על התאים. יש את הנוסחה המפורסמת הזאת של E שווה MC בריבוע. אני לא מומחה לפיזיקה שאנשים לא יקפיצו עליי, אבל זאת הנוסחה.
עכשיו מבחינתי, כמישהו שלא מתמחה בדברים האלה, זה גם אפשר להגיד סוג של אגדה, נכון? הרי אני לא יכול לקחת את הטלפון הזה וכל כך להעמיס עליו בשביל שהוא יתפוצץ וישחרר את האנרגיה הזאת. אבל גישה מדעית הזאת, אני מאמין, אפשר להגיד, מאמין בה, בגלל שהיא נתונה לביקורת, כן? לביקורת של אמיתיים. וגם יש לפעמים דרך בצורה של ניסיון, בדיקה, שאפשר להגיע למסקנה שזה עובד.
לדוגמה, אנחנו יודעים היום פצצות אטום, גם הם בגדול מבוססים על אותו עיקרון של איינשטיין. כן? וזה עובד, זה מתפוצץ, לצערנו זה באמת עובד. ואתה, למעשה, משווה ואומר, גם זה בסדר וגם אם אתה, אלכס, מאמין שיש איזה מפלצת מתחת לשולחן, אם זאת המציאות שלך, גם בסדר.
ואני, לא, קשה לי לקבל את זה.
אבי:
אוקיי, השאלה שלך היא שאלה מצוינת. ובעצם השאלה שלך הובילה, ממאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19 בקירוב, לשלילתה של האמונה הדתית, לזרמים גוברים והולכים של שלילת האמונה הדתית, במקום אחר, בשיחות על ניטשה, דיברנו על המושג שניטשה מות האל, וכל המסורת שהתפתחה בעקבות הגותו של הגל, פוירבך, שאמרו שאם האדם היה חמור, הוא היה מדמה את האלוהים לחמור, האל הוא האלטר אגו האידיאלי של האדם, דרך פרויד, שכל אחד מההוגים הללו עד ימינו אנו, ניסה לתרגם את האמונה הדתית של בני אדם, לקטגוריות פסיכולוגיות.
זאת אומרת, גייס לכאורה תחום ידע ששמו פסיכולוגיה, שהוא לא בדיוק מדעי הטבע, כדי להפריך את אותו יסוד של האמונה. אני רוצה לומר לך שהעמדה הזאת מוטעית, כי איננה מבינה עד הסוף, שלאדם יש כל מיני כישורים, כל מיני יכולות, שאי אפשר להעמיד אחת מהן על זולתה. קח את היכולת שלנו לאהוב ולחמול.
אם אני ארצה לעשות ניתוח מדעי, אני שם בגרשיים, אני אבדוק את המוח של האדם, מה גורם לו לאדם לחמול, מה גורם לו לאדם לאהוב.
בסופו של דבר אני עדיין בתהליך השיקום אף כי מתקדם ביותר אבל זה עדיין סוג של שיקום עצמי מתקדם בוא אני אסביר מאיפה אני בא ולמה אני חושב שמהשיחה שלנו יצא משהו טוב
הסיפור של חזרה בתושבה שלי
אני מגיד 4 הייתי איש שכל בתכלית כל מה שעניין אותי זה לקרא, לקרא ולקרא כמה שיותר – ברוסית כמובן – אני נולדתי ברוסיה, במוסקבה בבית ספר כל מה שעניין אותי היה מטמטיקה, פיזיקה, כימיה – כל מה שקשור לספרות לא עניין אותי כלך
בגיל 13 האימה שלי אמרה לי תקרא את יוסיפון של פויטוונגר – אז ברוסיה לא היה ספרים על יהדות כלל, ופייטוונגר היה חבר טוב של סטלין לכן בכל בית יהודי היה סידרת ספרים של פיטוונגר ומזה התחלתי את הדרך שלי לדת באותו תקופה לא לחמתי על הדת, רק חלמתי ללמוד עברית – שזה היה משימה לא פשוטה ברוסיה באותם שנים (תחילת 80) בגיל 18 התחלתי ללמוד עברית, התאהבתי בהשפה, גם למדתי מאד מהר וזה גרם לי לחפש דת המשפחה שלי – גם מצד אבא גם מצד אימא רובם נרצחו בשואה, וזה היה אולי סיבה העיקרית שרציתי להבין מה זה דת
בגיל 19 הגעתי לקבופצה דתית – עוד במוסקבה (שנת 83) ואז התחילו הצרות – עוד לא ידעתי על מה אני הולך… גם התחיל לי בעיהות של הראש – משהו השתמש לי בראש – הייתי תלמיד מבריק, למדתי עברית מצוין ופתאום משהו השתבש לי בראש רק קריאה של ספרי דת היה מרגיעה, והלימוד באוניברסיטה שעדיין למדתי – בקושי הבנתי מה שקורא בשיעורים
שוב – בטבע שלי איני איש שכל בלבד, ללא לב בכלל, בגיל 15 התאבתי לתיכנות ורוב שניים שלי היתי כל הזמן במלחמה בין משיכה לתיכנות לבין משיכה לדת הקמתי אתר של חסידות ברוסית – עדיין קיים וגם חבד ליברריה של חב”ד אבל משום מה התיכנות גם היה מינימלי מאד – שוב אם הייתי יודע שיש לי גידול בראש – אולי זה היה אחרת לגמרי עד גיל 50 עבדתי בתיכנות אבל הגשתי שכבר אי אפשר – עזבתי את התוכנה – שוב היום אני מבין שזה היה גידול או (לא זוכר מילה) אז נסעתי ל770 ישבתי ובכיתי את החיים שלי – הרגשתי שזה הסוף שלי – פרנסה אחרת לא היה לי אז התחלתי לשחוב שהואלי בכל זאת השליחות שלי הוא דת, ולא תוכנה… בלית ברירה התחלתי לעשות שנור ולחפש כסף חזרתי לארץ הרב יצחק אמר לי אם קיבצת כסף תעשה מזה משהו – אז התחלתי לדרגם את השיעורים של הרב יצחק גרוסית בהמשך זה הגיע לשיעורים שלי ביוטוב היתה לא מעט אנשים שאהבו את השיעורים שלי ושלחו לי כסף כך שלא הייתי צריך לעשות שנור כך היה עד לפני שנתיים
נפילה, ניתוח ושיקום
אז נפלתי בבית והתחיל את הסיפור של ניתוח ראש הגעתי לבית חולים שערי צדק ואמרו לי שזה גידול וחייב לעשות ניטוח דחוף אמרו לי שיכול להיות פגיע מוחית חמורה אבל מבהלתי והסכמתי לעשות ניתוח אישפיזו אותי מיד ולמחרת כבר הייית בניתוח הייתי בבית חולם לפחות חושיים כמהיות של זריקות היה מטורפת כל היד שלי היה אדום הזריקות בנוסף היה לי גם חור בגב שלי – לקח חצי שנה לרפות אותו קיצור זה הזמן הכי טוב לחשוב – אם יש שם מישהו ומה הוא רוצה ממיני אם בכלל רציתי רק דבר אחד – למות כמה שיותר מהר במצב של כדורים כל היום בכמויות – זה כבר בשיקום, בקושי הלכתי, בכלל לא קראתי – לא רציתי לחיות רציתי רק למות אבל חברים ומשפחה מורחבת לא נתנו לי את האופיה של למות… ברתי משיקום ראשון – ללא תרופות שזה מוות בטוח ושוב חזרתי לאישפוז – שוב ללא סיכוי לחיות אחר כך נתנו לי אופצליה של שיקום שני… קיצור זה היה הזדמנות להבין מה קורא שם עם החבר הדימוני אם בכלל הפלא היה – שפתאם נזכרתי תפילה של שמונע עשרה – משובש אבל קראתי שמענה עשה לומר 18 ברכות היה לוקח לפחות חצי שעה עקדה – לפחות שעה – גם משובש מאד אבל בכל זאת קראתי כבר בסוטף מישהו נתת לי את “מסורה” של ילדים ואז התחלתי לאט לאט לקרא ללא גגיות
חזרה בתשובה, זרע לבטלה ומשיכה לבנים
כל החזרה בתשובה שלי היה כי הבנתי שהדת שלנו שמרה את העם ישראל וזה היה הסיבה לחזור בתשובה מזה להגיע לדת ממשית – זה לא ממש דרך קלה
בגיל 19 החליטתי לעשות ברית, לשמור שבת, לשמור כושר – בלי שאני מאמין במשהו – רק בשביל שזה נכון… אז הכירתי את הסיף המקולל באמת של שולן ערוך על הזרע לבטלה ואז הבנתי שבעצם אני הרשע הכי גרוע שבעולם ואין לי שום סיכול לחיות, גם לא להוליד את הילדים וכו’ וכו’ כמו שכתוב באותו סיעיף המקולל של ש”ע
במשך לפחות 20 שנה חשבתי רק על “תיקון” של ה”חטא” בגיל 28 התחתנתי – עם אישה שבכלל שנאתי אותו מיום ראשון שפגשתי אבל בשביל “רשע” כמוני – כנראה זה יהיה ה”תיקון” הכי טוב – כך חשבתי… איזה חיי משפחה היה – עדיף לא לדבר יותר מדי בסוף בגיל 50 סוף סוף התגרתי, הבנות שנאו אותי ושונאים אותו עד היום הזה
באיזה שלב פתאם הרגשתי משיחה לבנים זה לא היה לי בגיל 19 הייתי איש ספר לא עניין אותי לא בנות ולא בנים פתאם בגיל 25 התחיל קצת משיכה מינית (אולי) לבנים הרב לאזאר – אז הייתי מלמד בבית ספר במוסקבה – אמר לי שאסור לי ללמד בבית ספר – אז לא ידעתי בכלל שיש כזה דבר משיכה לבנים – ברסיה לא היה לי מושג מזה אך כשהגענו לארץ פתחתי את הנושא עם כמה רבנים ועם כמה פסיכולוגים חלק אמרו כן חלק אמרו לא בסוף הגעתי לאברהם ליפשיץ מכפר חב”ד – אמר לי שאין לי משיכה מינית לבנים הגעתי להרב יצחק גינזבורג – גם אמר לי בעיה ועדייף נשמרתי לדבר יותר מדי עם בנים
וכל החיים שלי חקרתי את הנושא של משיחת משיכה מינית אל בנים אולי רק אחרי ניתוח התחלתי להבין משהו
גוף-נפש, ליפידו, גיל נפשי ומין נפשי
הבנתי לאט לאט שכל האנרגיה שלנו – זה גוף-נפש והאנרגיה של גוף הוא ליפידו כלומר אנרגיה מינית אין שום אנרגיה אחרת בגוף הכל מין כל קשר שבעולם הוא מיני אחים ואחייות – הכל מין אב ובן הכל מין רב ותלמיד – הכל כח מיני וכמובן גם קשר עם ה’ הוא כוח מיני כי הוא הוא הנותח את הכח הזה של ליבידו בגוף של אדם
עכשיו כמה שאדם חוסם את הכוח הזה כך הוא מתחזק יותר ויור עד שאדם מתפוצץ או יחלה או יעשהה לפידופיל כפשוטו יש גם פידופילה רוחנית – וזה א’ הנושאים הכי חשובים שאני עוסק בו תכלית הכל מין. אין משהו אחר
זה כמו אש – מי שיודע לנהל את האש הזה זה יחמם אותו אך מי שלא יודע איך לנהל את האש הזה – הוא ילא לגיהנום ממש
“קליפות הנפש”, גיל נפשי ומין נפשי
יש ספר שאני ממליץ ביותר של משה שרון – 32 קליפות הנפש – אצרף לך – זה ספר מדהים שמסביר את הפסיכולוגיה על פי קבלה על פי 32 קליפות ועל פי שאני שמעתי מאת הרב יצחג גינזבורג ברור לגמרי שהגיל של אדם הוא גיל נפשי ולא גיל פיזי כלומר כל הקשר של בני אדם הוא על פי גיל נפשי ולא על פי גיל פיזי ממילא מי שהוא עדיין ילד בנפש – הוא ימשך לילדים וכמה הוא מתבגל פיזית בלי התבגרות נפשית – כך הוא ימשיך יותר לילידים
עכישו למה אני נמשתי רק לבנים ולא לבנות? יחסים שלי עם גרושתי היה קשה ביותר היה לי שתי בנות וחלמתי לבן – הבן נולד ונפתר לפני שנולדו בנות איך היה היחס שלי כלפי פנות? לא ראיתי אותם ממטר…
רק הרבה יותר אחרי זה הבנתי כמו שיש גיל נפשי וגיל פיזי כך בדיוק יש מין נפשי ומין פיזי וזה לא אותו דבר כן, זה רעיון קבלי – לא המצאתי לדוגמה יצחק אבינו הוא היה “נשמה דנוקבא” מה זה נשמה דנוקא? פירוש שהוא בנפש הוא ילדה, אישה, ורק בעקדה הוא מקבל את הנפש של גבר ואז הוא יכול להתחתן גם הפוך – אסתר המלכה היא היה גבר בנפש אשתו של יצחק היתה גבר בנפש לכן היא היתה ממנהל את הבים בסוף היא מחליטה מי יקבל את הברכות
חלק מהרעיון קיבלתי מהרב יצחק, חלק מספרים וחלק השלמתי בעצמי
זה שיש היום בעייות קשות מאד ביחסים – כי יש משמות גדולות וגבוהות מאד בדור שלנו ואף א’ לא מבין איך זה בדובד
זה שגבר נמשך לגבר – זה בודאי אחד מהם בנפש גבר ואחד מהם הוא בנפש אישה האם זה לכל החיים? התשובה לא רק שהוא צריך לעבור טרנסורמציה מיוחדת סגנון של עקדה וזה כל העניין של היהדות ודת בכלל
העיקר – תראה איזה כך יש חדת איך עזתים מצליחים להמשיך את המלחמה? איך הפיגוים כל הזמן מטפטפים? איך חיזבלא עדיין חי? איך אירן לוחם נגד כל העולם כולו? איך רוסיא מצליחה להמשיך מלמה נגן מערב כולו?
והתשובה היא – זה הכוח של דת כן, יש בזה גם כן טוב ורע והרע בדרך כלל קודם לטוב כך הוא על פי קבלה
אצרף את הספר שניה
https://drive.google.com/file/d/1plFgU3gPz-hnXkefr-i3j7mOvZjeoHtF/view?usp=drive_link זה הספר הכי חשוב על הדת במאה 20 של יהושוע השל
