ביום הכיפורים, חלק מרכזי מעבודתנו הוא הוידוי. לפנינו שלֹשה סיפורי וידוי — השייך למדת ההוד שבנפש — על החוזה מלובלין [עם ביאור מהרב], שפותחים בפנינו צֹהר קטן לעבודת היום הקדוש.

מטות מסעי יום ראשון – אל תפחד
“אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”. הנדר בא מחשש שמשיכה מסוימת תגבר על האדם ותסיט אותו מהדרך הנכונה. למשל, הוא חושש שאם יאכל מאכל כלשהו הוא יתדרדר לאכילת יתר ולכן הוא נודר שלא יאכל כלל מהמעדן.

אפשר לומר שזהו פחד מאבדן האהבה. הנודר חושש מאיבוד הכיוון והמטרה, האהבה הנכונה (בדוגמה הזו: הוא רוצה להיות בריא). החשש הזה הוא נטייה ‘נשית’ ולכן הנדר מתייחס במיוחד לנשים בפרשה זו.
אם כבר נדרת, זהו עסק רציני. כעת באמת אסור לך לאכול מהמאכל הזה, איסור גמור מהתורה, כמו לאכול חזיר!

אבל החכם יכול להתיר את הנדר. הוא מעלה את האדם לקומה מבוגרת יותר ואומר לו: אינך צריך לחשוש יותר מדי, אל תפחד משום דבר חוץ מהקב”ה, ואל תפחד מלאבד את האהבה החשובה לך. אתה יכול להגיע לאהבה גמורה ויציבה. אכול מהמעדן לשובע, ושלוט בעצמך שלא להפריז באכילה.

פרשת קרח יום שלישי – רק שאלה
“וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה”. כאשר קרח היה חי על פני האדמה, הכל היה ברור לו, אין שום שאלות. הרי “קרח פקח היה”, בטוח בצדקתו, אין מה לשאול ולתהות על דרכו. הוא ראש המדברים ולכל שאלה יש לו תשובה, כמו טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים (ובהיותו עשיר כקרח, הוא גם לא צריך לשאול חפץ מאף אחד)…. עד שהארץ פתחה את פיה והוא ירד חיים שאולה.
האם קרח שם לב שהוא בשאול? לא ברור. הרי הוא ירד ” חיים שאלה”, אולי גם שם הוא ממשיך להיות בטוח בעצמו ולהיות מרוצה מחכמתו, אני צודק וכולם טועים – בדיוק כמו שמתאר רבי נחמן מברסלב את החכם ב”מעשה מחכם ותם” שלא האמין שהוא בשאול.
ובכל זאת, יש מוצא מהשאול. שאול לשון שאלה (כמו בספר ישעיהו “הַעְמֵק שְׁאָלָה”), אם תבין שאתה לא יודע הכל, אם רק תטיל ספק ותתחיל לשאול שאלות – זהו התיקון.
כך נאמר בתהלים: “וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ” – אם בשאול תתחיל להציע את שאלותיך, אז יתגלה לך ה’ גם שם, “הִנֶּךָּ”. והפסוק כולו: “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ” – אם תרצה לעלות בחכמתך-שלך עד השמים, תמיד האמת תהיה רחוקה ממך, “שם אתה” (והרי המלה “שָׁמַיִם” היא כמו צורת רבים של “שָׁם”), אבל אם רק תשאל – הנה ה’ עצמו אתך.
[לחיות עם הזמן]
להצטרפות לוואטספ היומי נא לשלוח הודעה דרך הוואטספ – 0507951105

***

אהבת את הרעיון?

תרום עכשיו להצפת תורתו של הרב יצחק גינזבורג דרך האתר!

איך תורמים? כנס לקישור הזה http://jewish-education.info/donate/

קמתי בבוקר חשבתי על זה. מה עיקר הווארט? מה הרב בעצם רוצה עם השיעור הזה (השיעור באמונה ובטחון, 10)? לאן הוא חותר?
אז נזכרתי באמירה השגורה בפיו של הרבי שהרבי הוא ראשי תיבות “ראש בני ישראל”. כלומר שכל העניין של הרבי זה “נשיאת ראש”, לגרום ליהודי להרים ראש, לגרום להעם כולו להרים ראש. לגרום למציאות כולה להרים ראש.
זה כל התכלית, וכזה כל התפקיד של משה. אכן בקבלה כנראה זה מה שנקרא יושר. כי מה זה “להרים ראש”- זה בדיוק זה. שהאור של בחינת “ראש” יאיר ויפעל בתוך ה”גוף”

***

איך אני יודע שהרב הוא הרבי (לפחות הרבי שלי). או שמא לא?
מאד פשוט. אם הוא גורם לי “חהרים ראש” אז הוא הרבי שלי. ואם לא אז לא.
ושהראש לא מתפקד אז הגוף נופל בתאוות. הגוף תאב לאנרגיה סך הכל. ולא יודע מה נכון ומה לא. אז נופל לתאות. אך כשהראש מתחיל להאיר לא שייך כל כך תאוות. והתאוה הגדולה שלצהגוף היא רפלקסיה. הרגש עצמו

***

הרב מדבר על ג”ר וז”ת. כלומר חלוקה לשניים. אדמור הזקן במאמר בתורה אור השבוע מדבר על חלוקה לשלוש. ראש תוך סוף. אולי זה מקובלים מול פילוסופים? כלומר אצל פילוסוםים הכל מתחלק לשלושה. שלוש עולמות. גם שלוש דרגות של נשמה. התורה ה”משולשת” כמדרש הידוע.
אך הקבלה זו חלוקה הרבה יותר ראשונית והיולית. היא חלוקה לשניים.
כמובן שאני בתור א ששייך לעולם התיכנות החלוקה לשניים מדבר אליי הרבה יותר. בכלל גילוי הזה של עולם התיכנות יש בו משהו משיחי
***
אולי זה. ישנם נשמות שהם בבחינת ראש. ואצלם הכל מתחלק לשניים. וישנם נשמות שהם בבחינת “גוף”. ואצלם הכל מתחלק לשלוש. כלומר נשמות דאצילות ונשמות דבי”ע
***
אם כן מי שרואה את העולם שחור לבן הוא נשמה דאצילות. ומי שרואה צבעים הוא נשמה דבי”ע

***

ועוד משהו על “עיגול”. ה”עיגול” – הוא הסיפור של הבן מלך שהוחלף. באיזה שהוא שלב הוא נכנס ל”לופ” של סיבובים ביער. עד שפוגש “איש היער” שאומר לו שהעברות שלו זה מה שגורם לו לסובב את כל הסיבובים.
אז ניתן לראות בכך ג”כ ממש עיגולים ויושר. שהאדם שהוא בחי’ גוף מצד עצמו שייך לסיבובים. לסיבוכים. הוא מסתובב ומסתבך ושב על אותם שטויות ולא מתקדם בחיים כלום.
עד שהוא זוכה לפגוש את “איש היער” הרבי, שמוציא אותו מהמעגל קסמים הזה אל החיים של ממש..

בע”ה

כ”ז ניסן ע”ח – בית חגלה

אמונה ובטחון (10)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט”א[א]

https://www.youtube.com/bbTkhfFCqAc

א. קו הבטחון – המשכה מההשערה שלפני הצמצום אל תוך העולמות

מעלת הזמן והמקום

שלום וברוך ה’ שאנחנו יושבים כאן, סמוך ונראה לעיר יריחו עיר הקודש, שתיבנה ותכונן, יחד עם כל ערי ארץ ישראל. התאריך הזה הוא תאריך מיוחד – היום שאחרי היארצייט של יהושע בן נון, שהיה אתמול, כ”ו ניסן, ותיכף אנחנו נכנסים לכ”ח ניסן, שזה יום כיבוש יריחו. זה שיש הרבה נשמות של יהודים כאן, סמוך ליריחו, דווקא ביום הזה – יעזור לכיבוש של יריחו שוב. אם בלב נתקע בשופר טוב אז כל החומות יפלו ונוכל להכנס חפשי לתוך יריחו, עוד היום והלילה.

חזרה: העגול הגדול, היושר והעגולים היוצאים מהיושר

אנחנו לומדים את המאמר “אמונה ובטחון” בספר לב לדעת, הגענו לעמ’ סב. פעם קודמת למדנו שיש מושג בקבלה וחסידות שנקרא העגול הגדול – שזה אמונה שלפני הצמצום הראשון, מה שה’ עשה חלל בשביל לברוא את העולמות. אחר כך ה’ המשיך קו, ותוך כדי שהקו שזה אור אין סוף הממלא כל עלמין, יורד – ומסביב לו נוצרים כל העולמות – הוא גם מוציא עגולים כל הזמן, והעגולים האלה הם עוד פעם אמונה. עיקר הווארט היה שתוך כדי ההתקדמות בחיים יכולים להיות נקודות משבר, נקודות אין, ואז אף על פי שהאדם נמצא בתהליך של בטחון ויזמה לממש את התפקיד שלו בחיים –בכל אופן הוא צריך פתאום להוציא עוד עגול של אמונה, להאמין  באמונה פשוטה בה’, שיש רק ה’ והוא יעשה הטוב בעיניו. ככה הסברנו בפעם הקודמת. מה שיצא מזה, שיש מושג יסוד שנקרא עיגולים ויושר. שכל הזמן יש עיגולים ויושר. – כמו מעגל  וקוטר. יש עיגול, ויש באמצע העיגול קו ישר, שזה קוטר. זה נקרא עגול שלפני החלל הצמצום הראשון, והקו, שקוראים לזה קו וחוט, של אור אין סוף שיורד ונמשך לתוך החלל.

המשך »

א’ הדברים שהכי מאירים לי לאחרונה. כל ה”פרק בעבודת ה'” של הרב הוא בעצם על נקודה זו: שלילת ביישנות יתר. שהיא היא “חטא אדם ראשון” והיא היא “פגם הברית” כי בגלל הבושה המוגזמת הבןצאדם נמנע מלמאלות את שליחותו בחיים היש לך פגם יוצר מזה?
כח העניין של חסידות הוא לגלות “חי-יחידה”. והמונע העיקרי הוא ביישנות יתר. התוצאה מההרגש העצמי המוגזם

אחד העניינים שהרב הכי מרבה לדבר עליהם הוא בודאי (פגם) ברית. בהתחלה זה הפליא אולי אפילו הרגיז אותי. כימבליובאוויטש לא מדברים על זה יותר מדיי. אך אצל הרב זהו ממש מיסודות (תרתי משמע) תורתו.
עם השנים התרגלתי לסגנון הדיבור הזה והתחילתי יותר לשים לב לתוכן דבריו
בתכלית ספירת היסוד היא גם כן בחינת אמת. בחינת מימוש עצמי.
זה שהבן אדם לא מוכן ללכת עד הסוף, “להתאבד” על מה שחשוב לו ועל מה שיקר לו הוא הוא ה”פגם ברית”. בסגנון מודרני קצת יותר אולי היינו מדברים על “חוסר חיבור לעצמו”. חוסר ערךעצמי. חוסר בטחון עצמי בסיסי.
הרבי אומר במאמר שעמלק הוא התנשאות ללא טעם.
אבל על פי פשט עמל נלחם דווקא עם “הנחשלים” החלשים והעייפים. האמת כנראה גם וגם.
תכלית ערב שבת פרשת זכור זה הזמן להתבונן במשמעות הדברים כל חד וחד לפי מה שהוא ואיפה שהוא אוחז בחיים.
איך שיהיה התיקון של בעלי תשובה תלוי בעיקר בצדיקי הדור. כי להחזיר להאדאם את הבטחון העצמי האבוד רק הרב(י) יכול

הרב הרי מדבר על הרגש עצמי כמקור לכל הצרות. אך בוא נשאל שאלה פשוטה איפה יש יותר הרגש עצמי ברצוא או בשוב? והתשובה ברורה למדי
**
הרצוא כולו הרגש עצמי. רץ לבך.
**
גם ברצוא גופא יש רצוא ושוב. לדוגמה שליחות הוא בחינת רצוא ביחס לעסק הפרנסה. אך אם כולו רצוא בסוף גם זה לא ממש מצליח. טוב תכלית יוצא שהכל ישות וגאווה. כמה לא מפתיע. השאלה מה עושים עם זה?