המדע המקראי נמצא בזמננו במצב מיוחד במינו: קיימת בו “שיטה שלטת”, אבל אין יודע עוד בדיוק, מפני מה היא “שלטת”.
בתולדות הרוח יקרה לפעמים, שאיזו תורה או מחשבה, שנתבססה בשעתה על יסודות מסוימים ומוסמכים, מוסיפה להתקיים קיום ערטילאי גם אחרי שנתמוטטו אותם היסודות, שעליהם העמידו אותה יוצריה. מקרה כזה קרה גם למדע התנ״ך בזמננו. לפני כמה עשרות שנים נתקבלה אותה ההשקפה על התהוות התורה ועל התהוות האמונה הישראלית, שולהאוזן בסס אותה על שלשלת אחידה של הוכחות ושנקראה על שמו.
ההוכחות, שהביא ולהאוזן, כאילו השלימו זו את זו וכאילו נצטרפו לנדבכי־יסוד מוצקים, שהעמד עליהם בנין משוכלל. אבל בינתיים נתערערו ונתמוטטו היסודות אחד אחד, הראיות הופרכו או נתפקפקו. אנשי האסכולה הוכרחו להודות, שהראיות ברובן אינן עומדות בפני הבקורת. אבל מן המסקנות לא זזו.
ביחוד — מן המסקנות ההיסטוריות־הספרותיות. למרות כל חלוקי הדעות ולמרות כל ההשגות, שהשיגו על השיטה השלטת, נשארה עומדת במקומה האמונה, שס׳ הכהנים נתחבר אחרי החורבן ושס׳ דברים נתחבר לפני ס׳ הכהנים. מפני מה — לא ידע עוד איש בבירור. גם אלה שאחרו את זמן חבורו של ס’ דברים עצמו עד לאחר החורבן הוסיפו עוד, ללא כל טעם, להחזיק בנוסחה: ס״ד ואחר כך ס״כ. הנוסחה הזאת היותה כעין משען־קבע אחרון, מבקשו בו הצלה מן התוהו־ובוהו.
תקופת הבקורת לשיטת ולהויזן, מהתהילה לפני כחצי יובל שנים (עיין להלן: “לחקר תולדות האמונה הישראלית״, ע׳ 17—18), לא הביאה מפני זה לבחינה חדשה ויסודית של השיטה. למרות כל הבקורת לא יכלו להסיק מסקנות אחרונות. להאמין בהשקפת ולהויזן בנסוחה השיטתי הקלסי לא יכלו, אבל גם לשוב אל
המסורת או להשקפת דה־וט לא יכלו. הבסיס המוצק של מערכת ההוכחות של ולהויזן נשמט, ובסיס חדש לא היה. הכל נשאר מעורער ומפוקפק ותלוי ברפיון. השיטה ה״שלטת” חדלה ל״שלוט”.
בספר זה נעשה הנסיון לבקר את הבקורת מיסודה, להסיק מסקנות אחרונות, להציע שיטה אחרת במקום השיטה ה״שלטת”. לא “בקורת הבקורת” מתוך הנחות מוקדמות ולשם סנגוריה הרמוניסטית. לא החזרת עטרת המסורה לישנה. אמנם, הבחינה מראה, שבמסורה המקראית נתגבשה אמת היסטורית במדה הרבה יותר גדולה ממה שמדמה האסכולה של ולהויזן.
אבל יסוד הבחינה הוא בכל זאת בקרתי. הוכרו כמה הלכות גדולות של המחקר המדעי, שבא עליהן המופת (כגון הבחנת שלשת המקורות הראשיים שבתורה! עיין בפרק הנ״ל, ע׳ 18 ואילך). אבל המסקנה הספרותית הראשית של האסכולה השלטת, שס״כ נתחבר בימי גלות בבל ובית שני ושס״ד קדם לו, נדחית בהחלט.
ולא עוד אלא שאת התורה יש לראות כגבוש הדרגה העתיקה ביותר של האמונה הישראלית, היא הדרגה שלפני הנבואה הספרותית. יש ראיות המוכיחות, שאם גם נסדר ונחתם ספר התורה בזמן מאוחר יותר, עתיקים הם מקורותיו מאד, ולא בחלקם ולא בתכנם הכללי אלא כולם, בכתבם ובלשונם ובאותיותיהם.
על ידי זה הונח היסוד הבקרתי־הספרותי לדעה על דבר קדמות המונותיאיזמוס בישראל.
בפנה זו ההבדל בין השיטה המוצעת בזה ובין המקובל במדע המקראי (ובמדע ההיסטורי של ימי קדם בכלל) גדול ביותר. אפשר לומר: ההבדל נוקב ויורד עד התהום.
הנטיה השלטת היא לתפוס את האמונה הישראלית כאחת מתופעות החיים הדתיים של עמי המזרח, כמחוברת בשרשיה לדתות עמי המזרח הקדמונים.
הנטיה הזאת לובשת צורות שונות, אבל היא השלטת. הללו חותרים להראות, שהיה זרם מונותיאיסטי באלילות המזרחית העתיקה, והללו — שיש, להפך, יסוד אלילי בדת ישראל. אבל הכל שוים בזה, שיש כאן חבור אורגני;
שאת האמונה הישראלית, גם את המיוחד לה, צריך לתפוס ולבאר מתוך דתות המזרח; שהאמונה הישראלית ניזונה תמיד מיצירת עמי המזרח ושאף בתקופת הנבואה הספרותית קבלה מזו גופי אידיאות וסמלים.
עבודה עצומה עבד המדע כדי לברר את הצד השוה שבדת ישראל ודתות העמים העתיקים, לחשוף את נקודות המגע, את השרשים האליליים של היצירה הישראלית.
ולא זו בלבד אלא שהנחה מוסכמת היא, הנשענת על ביאור מסויים של עדות המסורה, שעם ישראל עצמו היה עד חורבן הבית הראשון עם אלילי.
המונותיאיזמוס הישראלי אינו יצירה עממית. גרעין המונותיאיזמוס היה משמרת בידי יחידים מישראל, נחלת כהנים מימי קדם או יצירת נביאים מאוחרים. הוא התפתח מעט מעט והגיע לידי שלמות בכח גורמים היסטוריים מסויימים בזמן מאוחר. אבל מעולם לא התאים לרוח העם, כל שכן שלא היה יסוד תרבותו וחייו.
נושאיו נלחמו מלחמה תמידית עם העם האלילי. רק אחרי החורבן, כשהעם נשבר וחדל להיות עם טבעי ועמד להיהפך ל״כנסיה”, הצליחה ברית הנביאים והכהנים לנטוע בקרבו את המונותיאיזמוס. זה היה נצחון על העם. הנחלה התרבותית של ישראל האלילי עובדה אז לפי צרכי ה״תיאוקרטיה” והותאמה לאידיאה המונותיאיסטית.
אבל מתחת לשכבה המונותיאיסטית הדקה אפשר להבחין את הרובד האלילי־השרשי. ברובד זה אין הבדל בין ישראלי לאלילי. גלויים שונים הם של תרבות אחת.
בספר זה נשללת כל התפיסה ההיא כולה, לכל צורותיה.
האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירה מקורית של האומה הישראלית. יצירה זו שונה היא בהחלט מכל מה שיצר רוח האדם בעולם האלילי כולו. אין למונותיאיזמוס הישראלי שום שרשים בעולם האלילי. ולא עוד אלא שהמונותיאיזמוס הישראלי לא נולד כרעיון ,תיאולוגי, שהגוהו וטפחוהו יחידים או אסכולות, ואין ,.הוא רעיון, שהובע במקראות אלו ואלו, בשכבה ספרותית זו או זו, אלא היא אידיאה יסודית של תרבות לאומית הטבועה בכל גלויי היצירה הישראלית כולה, ומראשיתה. לא אידיאה, שסגלו לה באופן מלאכותי לתכלית
מעשית גבושי יצירה אלילית, אלא — סגנון ראשוני של תרבות לאומית.
האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירת־בראשית של עם ישראל, כעולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד ללא דוגמא ודמיון. יש באמונה זו ירושת־קדומים מן התקופה האלילית, שלפני התהוות אמונת יהוה. אבל נצנוצה של אמונת יהוה היה סוף אלילות בישראל.
ישראל לא היה עם אלילי, למרות מראית־העין של עדות המסורה. הבחינה המדוייקת מביאה אותנו לידי הערכה חדשה לגמרי של “עבודת האלילים” בישראל, שהמסורת מספרת עליה. בתקופת “עבודת האלילים” לא היתה קיימת עוד אלילות אמתית, מיתולוגית, בין שבטי ישראל. האלילות הנכריה לא השפיעה עוד השפעה של ממש, השפעה מפרה ויוצרת.
האמונה הישראלית נוצרה מתוך פרוצס של גדול פנימי, אורגני, כגדולה של כל תרבות לאומית מקורית, אם גם היתה מוכרחה להלחם בבחינה ידועה ב״אלילות”. היא יצרה לה את עולמה המיוחד מבפנים, אם גם השתמשה בחומר אלילי עתיק. כדי לעמוד על כבשונו של עולם זה, עלינו לפענח את סמליו ולחקור את רמזיהם מתוך עצמם. הנטיה השלטת לבאר סמלים אלה, שנתגבשה בהם לא־אלילות, על פי תופעות האלילות, מאפילה על אפים וחוסמת את הדרך להבנתם
ההשקפה הזאת על התהוות הספרות המקראית ועל אפיה של האמונה הישראלית ויחסה אל האלילות אינה עומדת על חקרי מלים סתומות
ומקראות חמורים או על צירופים מדרשיים פורחים או על עדויות בודדות או על השערות תלויות ברפיון. (יש להודות, שדוקא במדע זה רווח המנהג לתלות הררים בשערה של חדוש פרשני, להאחז ביחוד במקראות בלתי מובנים, לדרוש תלי תלים דוקא על ה״קוצים”). היא עומדת על הבסיס המוצק של חקר התופעות המונומנטליות של התקופה המקראית.
לא נשארו לנו מתקופת הזוהר ההיא מונומנטים חמריים. לא ספינכסים ולא פירמידות ולא היכלות וגם לא מצבות וגלופים ומחרטים.
הארכיאולוגיה לא יכלה לסייע הרבה להבנת התקופה. אבל המתבונן בספרות המקראית יכול להבחין בה תופעות, שיש בהן בדי להעיד עדות של מומנטים.
תופעות מונומנטליות הן התופעות, שבאו עליהן עדויות שונות, מזמנים שובים, בספרים או במקורות שונים, בסוגי־ספרות שונים (בספורים, בחוקים, בנבואות וכו’), המצטרפות כולן לעדות מכוונת אחת, שאין להטיל בה כל ספק. ביחוד — במקום שהעדויות אינן עדויות של דברים אלא עדויות הנובעות מאליהן מתוך מטבע הגבושים הספרותיים, גבושי האגדות, האמונות, החזונות, ההערכות, הזכרונות, המסורות ההיסטוריות המנוסחות וכו’ וכו’.
תופעות אלה עדותן כעין עדותם של מגבשים גיאולוגיים או בנינים ומצבות ושאר מעשי עץ ואבן וברזל. המלחמה באלילות כפי שנתבטאה בכל המקרא כולו, הטבועה כולה במטבע אחד — האין זו תעודה מונומנטלית ענקית?
אם המקרא כולו תופס את האלילות אך ורק כפטישיזמוס — האין זה מונומנט? יש עדויות מונומנטליות במטבע האגדה המקראית, במטבע השקפות המקרא על החטא, הטומאה, הקרבן, הכשוף, החלום, הנבואה ורוח הקודש, הכהן ואיש האלהים. מונומנט הוא איסור הנחש, שאין דוגמה לו בעולם האלילי. וכן אופי הדמונולוגיה הישראלית הקדומה והמאוחרת. וכן העובדה, שעם החורבן בא בבת אחת הקץ על עבודת האלילים בישראל. ועוד ועוד.
בכל אלה כתובה במכתב פלאים היסטוריה מיוחדת במינה של יצירה מיוחדת במינה בעולם הרוח. אבל כאילו התעלמו בעקשנות מלראות ומלהבין את הרשום בכתב אמת פלאי זה. את הפתרונים לתולדות האמונה הישראלית בקשו — באלילות!
וגם בשטחים אחרים יש לנו במקרא כמה וכמה תעודות מונומנטליות מסוג זה, לוחות ושברי לוחות. כגון: ההבדל היסודי בין אופי כפרות התורה ובין אופי הספרות הנבואית! השתמרות שלשת סדרי חוקים נפרדים, שלא חל ביניהם כל עירוב, אפילו של מלה אחת; תולדות המעשר; תולדות שבט לוי. או: רשימת גבולות ארץ ישראל, שאין לה כל יסוד במציאות ההיסטורית המאוחרת; רשימת עממי ארץ כנען; תולדות הגבעונים; תולדות היחס אל אדום. ועוד ועוד.
חקר תופעות־תעודות אלה וכאלה שמש יסוד לשיטה המתבארת בספר הזה.
הסדרה הראשונה של פרקי הספר מרוכזת מסביב לשאלת התורה. בחקר בה היחס שבין התורה ובין הנבואה, מתבררת שאלת שלשת סדרי החוקים שבתורה, טיבם ויחסם זה לזה, מתבררת שאלת התהוות ספר התורה.
הסדרה השניה מוקדשת לחקר המטבע המיוחד של האמונה הישראלית בנגוד לאלילות. פתיחה למחקר זה משמש הפרק הדן במשפט המופלא של המקרא על האלילות, שהוא המפתח להבנת התקופה. נחקרת מהותה של האלילות לצורותיה השונות, וכנגדה — מהותה המיוחדת של האמונה הישראלית, על יסוד נתוח מפורט של גופי הדת החזונית והמעשית.
סדרת־הפרקים השלישית מוקדשת לבירור השאלות היסודיות של תולדות האמונה הישראלית: טיבה של האמונה העממית, תולדות האלילות בישראל, ישראל ועממי כנען, מלכות האלהים הישראלית בימי קדם, תפקידה של הנבואה בתקופת התהוות האמונה הישראלית.
הסדרה הראשונה דנה איפוא בעיקר בשאלות ספרותיות, השניה — בשאלות מורפולוגיות, השלישית — בשאלות היסטוריות. סדרה שלישית זו משמשת מעבר לספור תולדות האמונה הישראלית, שיבוא בכרך השני.
כמה מן הפרקים האלה נדפסו קודם בכתבי עת ובמאספים שונים: ב־ ZAW, בשנות 1930 ו־1933, במאסף “ציונים” (לזכר י. נ. שמחוני), ב״ספר ביאליק” (תרצ״ג), ב״כנסת” (לזכר ביאליק, תרצ״ו ותרצ״ז), ב״טפר השנה של ארץ־ישראל” (תרצ״ד ותרצ״ה), ב״התקופה” (ספרים כ״ח וכ״ט), ב״ספר קלוזנר” (תרצ״ז). החומר הזה בא כאן בשנוי ועבוד.
י. ק.
חיפה, אייר, תרצ״ז.