בכל שלשת הפסוקים שרש הרפואה הוא שה’ רופא אותנו, או מישהו, והוא רופא בכך שהוא סולח על העוונות. ברגע שה’ סולח האדם הוא בריא. האדם היה חולה, כי החולי הוא העוון, וברגע שהקב”ה – שאתה כאילו חייב לו – סולח לך, אתה מתרפא. אם כן, מוסר ההשכל הוא, שלא רק שאני צריך בתור מטפל נפש ללמד אותך איך לסלוח – לחשוף את הכעסים והצלקות שיש בך, כמו שאמרנו קודם, לפתוח ושתסלח – אלא שהרופא עצמו צריך להמשיך סליחה של ה’.

כמה וכמה פעמים בתנ”ך רפואה משמעה סליחה. רפואה היא שם נרדף בתורה לסליחה. בדרך כלל אומרים שכדי לרפא צלקות נפשיות הרבה מאד פעמים יש בלא-מודע של האדם רגשות והאשמות או נגד הורים או נגד חברה או נגד מי שלא יהיה, אולי נגד הקב”ה. תפקיד המטפל הטוב לפתוח ולחשוף את שרש הצלקות האלה, האין שלהן, “מאין באת”, וכל עוד הוא לא עושה זאת ולא נותן לחולה להרפות – כאן זו הרפיה – מהמתח והכעס שלו ולסלוח, הוא נשאר חולה. עצם הסליחה הוא הרפואה. זה דבר ידוע ומקובל היום מאד, והנה רואים שיש מקור בתורה שרפואה היא סליחה.

כמה וכמה פעמים בתנ"ך רפואה משמעה סליחה. http://bit.ly/eRD0jN @kabbalateaching

— קבלה ותורת הנפש (@kabbalateaching) January 26, 2011

השרש רפא הרד”ק אומר שזה לשון רפואה, אבל גם כולל משמעות של רפאים-ענקים וגם רפאים-מתים. הפירוש הפשוט למה מתים הם רפאים הוא שהם רפויים לגמרי, הרפיה עד הסוף. מי שהוא לגמרי רפוי כבר אין לו שום חוזק של חיות בשריר, אז הוא מת – היפך החי. לדבר חי צריך להיות מתח מאוזן חיובי. אם המתח מתבטל לחלוטין זה גורם להיפך החיים. כמות ואיכות המתח, זה מאד חשוב – גם בגוף וגם בנפש.

כידוע כל דבר שבעולם ה’ בורא (אם כבר מדברים על בריאה) באמצעות השם שלו בלשה”ק. אם רוצים לרפא – “מכאן נתנה רשות לרופא לרפאות” – צריך להתבונן במשמעות השרש. בשרש רפא יש רפיון והרפיה

רפואה, כמו שנסביר, היא לא חסד אלא רחמים – גם רפואת הגוף ובעיקר רפואת הנפש. חסד – יד ימין – עולם העשיה, שמתחיל מהחוץ אל הפנים. אבל רחמים זו הסתכלות פנים – זו לא יד, לא חיבוק, אלא מבט. רפואה מתחילה מעיני הרופא

יש אדם שיבוא ליעוץ או טיפול נפשי, יש לו בעיה. הבעיה שלו שהוא מכיר, ויש ודאי הרבה רבדים שהוא לא מכיר, ותפקיד המטפל לחשוף – בכל אופן הבעיה היא עם ה’יש’ שלו, מה יש לו ומה חסר לו. אבל בריאה היא יש מאין, מאין ליש, צריכים ממש להגיע לנקודה הכי פנימית, נקודת האין, כמו “אין מזל לישראל”, ושם לגעת באין ולגלות אותו. מה זה אין? ממש הקשר העצמי בין הנשמה לבין ה’. ומתוך האין לברוא, כלומר להבריא, את היש – שזו הבעיה שלו. שוב, הסדר של בריאה הוא מהפנים אל החוץ.

יש תהליכים, גם תהליכים חשובים של תורה, שמתחילים דווקא מהחוץ לפנים. תהליכים אלה מכונים בדרך כלל עשיה – עושה חסד, עושה צדקות, עושה שלום. כל הדברים האלה קשורים לעולם העשיה, ובעולם העשיה ככלל מתחילים לפתור בעיות שעל פני השטח, וככל שמצליחים חודרים יותר פנימה. אבל על רפואה כתוב “בורא רפואות”. כי כל תהליך של הבראה הוא תהליך של בריאה יש מאין. כדי להבריא את המציאות – הסדר הוא “את השמים ואת הארץ”, קודם הנשמה (השמים = נשמה) ואחר כך הארץ-הגוף.

אפשר ללמוד מהפסוק “ורפא ירפא” שבעצם צריכים להתחיל כל טיפול רפואי – עיקר החידוש כאן הוא לרופא גוף – מהשרש. הפסוק אומר שהמקור והשרש באלקות – ליהודי יש “חלק אלוה ממעל ממש”, זה השרש אצלו, וצריך לדאוג לנשמה שלו, ואחר כך נגשים לרפואת הגוף.

כשה’ הוא הרופא הוא עושה זאת בקלות, אין תופעות לואי. כשיש רופא בשר ודם ויש רפואות למיניהן יכולות להיות תופעות לואי, ולכן זה קשה, אבל ככל שמתקשרים לשרש זה מקל גם על הטיפול והרפואה על ידי הרופא בשר ודם.

הרופא עצמו, רופא בשר ודם, אם לא מתקשר קודם לשרש, למקור, הוא לא יצליח – ודאי בדרך הקדושה – להמשיך רפואה לחולה.