ג אמות הן הקצוות והבסיס של האיזון של כל הלשון כולו, כאשר הלשון הוא הא, ושני הקצוות שה-א מאזנת ביניהן הם ה-מ וה-ש. דממה ושריקה הן כמו חש-מל – ה-מ דוממת וה-ש שורקת. שריקה היא עוצמת הביטוי וההבעה. חש היינו לשתוק – לא להביע, להתאפק מלהביע. שתיקה בנפש היא הכנעה – איפוק. בהיות ה-מ דוממת יש בה בטול, לכן היא שייכת לחכמה, כי חכמה היא בטול. ה-ש שורקת.

הרגשת הבטול שלי זו עדיין לא קליפת ראומה, אלא רק בדרך אליה).

“יש מי שבטל” – ממוצע בין בטול אמיתי לקליפת ראומה, ראו-מה, ראו שאני בטל, להשויץ בבטול

בשליש העליון של התפארת – שם איני חושב על עצמי כאוהב ה’ או ירא ה’, אפילו לא “יש מי שבטל”