האם ההתפתחות של 300-400 שנים אחרונות, שהעמידה את האדם במרכז הבמה (או אולי החזירה אותו למרכז) – האם זה מהלך מבורך? או שמא טעות?
היהדות הקלסית המוכרת לנו, ובמיוחד היהדות בגירסתה החסידית, ועוד יותר – בגירסתה של הרב – “מאפסת” את האדם. הוא לא חשוב. הוא צריך להתאפס והתבטל ולהתאיין. “לעשות מיש אין”
“בלתי אל ה’ עינינו”, “כעיני השפחה אל יד גבירתה” וכן הלאה.
כמובן שזה לא משהו ייחודי ליהדות, זוהי גם כן היתה הגישה הנוצרית הקלסית. ועוד יותר גישה המוסלמית הקלסית.
ואם תרצה אז העוני והמחלות והמלחמת ההישרדות התמידית – זה מה שגרם לבן אדם להרגיש את עצמו אפס, משהו בן חלוף, כחלום יעוף וכן הלאה.
אם כבר מדברים על היוונים – אז אולי יש לומר שהיוונים העמידו את ה”אדם” במרכז. והיהודים העמידו את האלוקים במרכז.
אך לפני 300 שנה ויותר הבן אדם פתאום התחיל להכיר את עצמו. להתחשב עם עצמו, להרגיש את עצמו חשוב ומשמעותי. בדיוק מה שאתה כותב.
כל השאר בא בעקבותיו. המהפכה הצרפתית, וההשכלה, ואחר כך זה איך שהגיע גם למחנה ישראל – זה בסופו של יום תוצאה מכך שהבן אדם הכיר את עצמו. נודע לו שהוא נברא בצלם אלוקים.
וכמובן שהמדינה איך שהיא התייסדה היא התייסדה ברוח זה ועל יסוד זה – חופש האדם באשר הוא אדם.
עכשיו השאלה האם זו ברכה או קללה?
אפשר לומר, כמובן, וזו פחות או יותר האמירה של יהדות החרדית, שהאדם הוא אפס. וכל ההתפתחות של הזמן החדש הוא “יצר”, “גאווה”, “ישות” וכיוצא.
וללחום נגד זה
אפשר גם “לאפס” את האדם בדרך החסידות. “ביטול”, “שפלות” וכן הלאה..
ואז כמובן המדינה היא האויב הכי גדול, כי היא מסמלת את חופש האדם, ואת ערך האדם, ואת השליטה של האדם על גורלו.
וכל ה”סממנים” הדתיים לא משנים את העובדה הפשוטה הזו.
בכל זאת אפשר – ואני אישית יותר מאמין לזה – אפשר לשלב. אפשר לראות ברכה ואור גדול בהתפתחות של העידן החדש.
אפשר לראות בשאיפה זו אל החופש, והמסירות נפש הזו אל החופש (במיוחד בשנות המהפכה לפני כ300 שנה) את גילויו של הניצוץ האלוקי שבאדם.
כי הניצוץ האלוקי הוא הוא הצלם אלוקים והוא החופש והשאיפה אל החופש, וכפי שהרב קוק אמר ב”נבוכי הדור”.
ואז אתה מבין שהמהלך הזה הוא מהלך משיחי. שמה שקרה כאן בתש”ח הוא באמת “אתחלתא”.
שמה שמשנה לשנה הערך העצמי של האדם, הערך של כבוד האדם (מהמסתעף מזה – כבוד האשה, ערכי שוויון וכיוצא) – הוא רק הולך וגדל – שזה ברכה ולא קללה.
שכל ההיסטוריה הארוכה של “דיכוי האגו” זה שייך לגלות. זה לא ממש שייך לארץ ישראל. זה לא רלבנטי. זה לא עובד.
מה שכן עובד – זה חיבור לעצמי, חיבור לאדמה, חיבור לעם. זה כן עובד.
זו בעצם השאלה. מה נכון? להחזיר את האדם בעל כרחו לימי הביניים? להחזיר את האדם לפחות למנטליות של ימי הביניים?
אז אכן המדינה היא האויב גדול.
או שמא להבין שהמהלכים ההיסטוריים הם בידי ה’. והמדינה כמו שהיא עכשיו היא היא רצון ה’
***
מכאן לשאלה השניה – היחס בין התורה והאדם. מהי תורה? משהו שמגיע למעלה? או משהו שיותר קשור להאדם?
חז”ל אומרים שאצל אברהם אבינו היה בחינת “נשמת אדם תלמדנו”.
אני שומע מכאן שהתורה – השורש של התורה – היא בעצם משהו שמגיע מלמטה, מהאדם עצמו.
ממילא כשיש שינוי במודעות של האדם, ועוד יותר במודעות של החברה – זה משליך גם על התורה.
ה”נשמת אדם תלמדנו”, ה”כליות היועצות”, מה שנקרא “המוסר הטבעי” זה משתנה – כשמודעות של החברה משתנה.
אז כן, זה משליך על התורה.
אז נכון שהתורה בשרשה היא “חמדה גנוזה” וקדמה לעולם אלפיים שנה, וכן הלאה. אמת ויציב ונכון.
אך התורה גם ירדה למטה. ונתלבשה בנפש האדם. בנפש של אנשי הדור.
יש לנו בארץ היום תורה חדשה, התורה שצומחת מתוך האדם, מתוך “נשמת אדם תלמדנו שלו”.
והתורה הזו היא חיה וגמישה, וכן היא עוברת שינויים יחד עם השינוי של אופי של האדם וחברה.
והיות שכמו שהכבוד של האדם והאוטנטיות זה מה שנמצא היום במרכז הבמה – אז כן, בהחלט זה אמור להשליך גם על ההלכה באיזה שהוא שלב.
