מבוא
“המפץ הגדול” והצופן הגנטי של התנ״ך
בספר זה אבחן את שאלות היסוד של התהוות עם ישראל ושל ראשית האמונה המקראית, ואציע תפיסה חדשה השונה הן מן המסורת המקראית המרכזית והן מן הגישה הרווחת היום בקרב חוקרי מקרא וארכיאולוגים.
חוקרי המקרא והארכיאולוגיה המקראית עסקו רבות בחקר הרקע להיווצרותו של עם ישראל המקראי ולהתהוותה של הדת המקראית. באמצע המאה העשרים שלטה הגישה שביקשה לאשש את המסורת המקראית בעזרת הממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו בארץ ישראל ובמרחבי המזרח הקדום. טקסטים מן המחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה שהתגלו במסופוטמיה, חשפו מנהגים דומים לאלה שקיימו אבות ישראל לפי המתואר בספר בראשית. החפירות בארץ ישראל אישרו לכאורה את הסיפור המקראי על כיבוש הארץ על ידי בני ישראל בראשותו של יהושע בן־נון ואת תפארתה של ממלכת דוד ושלמה. ואולם בשנים האחרונות התהפכה הקערה על פיה. התברר כי המקבילות שהוצעו בין תקופת האבות לבין
הטקסטים המסופוטמיים אינן משכנעות. חוקרים רבים הצביעו על היסודות האנכרוניסטיים בספר בראשית (כך, למשל, נטען כי הפלישתים עדיין לא הגיעו לארץ בתקופה המתוארת בספר, וכמו כן ביותו של הגמל התרחש בתקופה מאוחרת יותר), ובעקבות כך הגיעו למסקנה שהאבות אינם אלא דמויות מיתולוגיות שאין להן אחיזה במציאות.1 כמו כן עלו סתירות חמורות בין הממצא הארכיאולוגי על התנחלות ראשוני הישראלים בארץ ישראל לבין הסיפור המקראי על אודות כיבוש הארץ.
מסקרים ארכיאולוגיים נרחבים שנערכו בעיקר בשנות השבעים התברר כי תהליך ההתנחלות היה אטי, מדורג ולא אלים בעיקרו. בעקבות כך עלתה הטענה כי ראשוני הישראלים היו כנענים וכי לא הגיעו ממצרים. בהעדר ממצא ארכיאולוגי שיאשש את הסיפור על כיבושיו הנרחבים של דוד ועל מפעלי הבנייה של שלמה, הוטל גם עליו צל של ספק. מציאתן של כתובות ארכיאולוגיות המזכירות את “יהו־ה ואשרתו”, הביאה חוקרים רבים לטעון כי דתם של הישראלים לפני גלות בבל היתה זהה בעיקרה לדת הכנענית, וכי רק הגלות לבבל הביאה להתפתחות האמונה באל אחד. בהקשר זה התפתחה אסכולה של חוקרי מקרא המכונה “האסכולה המינימליסטית”. החוקרים המינימליסטים טוענים כי אין במקרא שום מידע היסטורי בעל ערך על התקופה העתיקה וכי המקרא נכתב לאחר גלות בבל, בעיקר בתקופות הפרסית וההלניסטית.2
האם האבות אברהם, יצחק ויעקב הם דמויות היסטוריות או אגדתיות? ואם כן, מתי חיו האבות? האם אכן היו בני ישראל עבדים לפרעה במצרים ויצאו ממנה בהנהגתו של משה, או שמא אין סיפור יציאת מצרים אלא מיתוס נעדר בסיס היסטורי וראשוני הישראלים היו בעצם כנענים? האם אכן מלכו דוד ושלמה על ממלכה עשירה ורחבת ידיים שבירתה ירושלים המפוארת, או שמא היתה ירושלים עיר קטנה נעדרת חשיבות? התוצאות של המחקר הארכיאולוגי אינן
נותנות פתרון חד־משמעי לשאלות האלה, והמלומדים חלוקים על פירוש הממצאים.3
לדעתי, גם המקרא וגם המחקר העכשווי תופסים את ראשית ההוויה הישראלית באופן חד־ממדי: המקרא מספר את סיפור הראשית של עם ישראל בקורות משפחה אחת, משפחתו של אברהם שנדד והגיע לארץ כנען.4 לעומת זאת, הגישה הרווחת במחקר המודרני מכחישה את הסיפור המקראי מכול וכול. לטענתה, ראשוני הישראלים היו למעשה כנענים והדת המקראית התפתחה מן הדת הכנענית. בניגוד לתפיסות אלה אני סבור כי הולדת עם ישראל והיווצרות האומה הישראלית הן פרי תהליכים מורכבים ורבי־פנים. סיפור הראשית של עם ישראל אינו קורות משפחה אחת, אלא סיפורן של שלוש קבוצות ממוצא שונה. הולדת ישראל וצמיחתה של הדת המקראית התרחשו לא מתוך המשכיות והתפתחות מן ההוויה הלאומית והדתית של הכנענים, אלא להפך. אלה הופיעו על רקע משבר ותמורות שזיעזעו את מרחב הים התיכון כולו, ובכלל זה את ארץ כנען.
“המפץ הגדול” הזה, העומד ברקע הולדת ישראל וצמיחת הדת המקראית, הוא מערכת אדירה של זעזועים שהסעירו את המזרח התיכון ואת חופי הים האגאי במאות השלוש־עשרה והשתים־עשרה לפגי הספירה, תקופה המוכרת כחוליית המעבר בין עידן הברונזה לתקופת הברזל.
זעזועים אלה הביאו לריסוקן של ממלכות אדירות ולחורבנן של ערים מפוארות. עמים ושבטים רבים נעקרו ממקומם ויצאו למסעות נדודים ארוכים ביבשה ובים. במהלך הנדודים האלה ננטשו אלים רבים ונשכחו לשונות עתיקות ומסורות כתיבה. מעצמה אדירה כממלכת החיתים, שמרכזה היה באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), התפוררה כליל ותושביה נסו מאסיה הקטנה לצפון סוריה. התרבות המיקנית העשירה ששלטה בחופי הים האגאי – שעמה נמנו ככל הנראה גיבוריו של הומרוס, אודיסאוס והגמגמנון – חרבה אף היא. פליטים בני תרבות זו נדדו והתיישבו בחופיה המערביים של אסיה הקטנה. הפליטים הביאו איתם את המורשת הדתית המיתולוגית והשירית של המרכזים המיקניים שמהם ברחו. פליטים אחרים נדדו מן הים האגאי אל מצרים ואל חופי הים התיכון. עם קבוצות הפליטים האלה נמנים ככל הנראה הפלישתים הנזכרים רבות במקרא וקבוצות נוספות המכונות “גויי הים”.
הסיבות המדויקות שהביאו לזעזועים הגדולים ולנדידת העמים הזאת אינן ידועות.5 מן המקורות עולה כי שרר רעב עז בתקופה זו, וייתכן אפוא ששינויים בתנאי האקלים הביאו להתחממות כדור הארץ ועמה לשנות בצורת ולרעב.6
זהו הרקע להתגבשותן של הקבוצות השונות שמהן התגבש עם ישראל הצעיר, וזאת המסגרת לצמיחתה של הדת החדשה והמהפכנית – הדת המקראית.
קבוצות מהגרים שונות שהגיעו לארץ כנען נפגשו בה עם בני קבוצות מקומיות. כל אחת מן הקבוצות האלה הביאה עמה “אלבום משפחתי” של מסורות סיפוריות, ובו דיוקנאות של אבות המשפחה. שילובן של מסורות אלה לכלל “אלבום משפחתי־ משותף הוא שעיצב את סיפור הראשית הישראלי כפי שהוא מסופר במקרא. כל אחת מן הקבוצות המייסדות הביאה איתם גם מסורות דתיות ופולחניות שונות. צירופן של המסורות האלה יצר את הדת והפולחן של האומה הישראלית החדשה.
“המפץ הגדול” והתפתחות היצירה, הדת והלאום
אני סבור כי קיימת זיקה רבה בין תהליך התפתחותה של היצירה המקראית לבין ראשיתה של היצירה היוונית הקלסית, זיקה זו נובעת מכך שהתהוותו של עם ישראל, כמו גם שורשיה של היצירה היוונית הקלסית, נעוצים באותה מערכת זעזועים אדירה של ־המפץ הגדול”.
לדעתי, זה הרקע שמתוכו צמחו שתי היצירות המרכזיות של התרבות המערבית: המקרא ושירתו של הומרוס. יצירות אלה היו הבסיס שעליו נבנו הרבדים הבאים של היצירה הדתית והתרבותית לסוגיה. היהדות, הנצרות והאסלאם התפתחו מתוך המקרא, ועולם השירה, התיאטרון וההגות הקלסית נבנה על מצע האפוס ההומרי האיליאדה” וה״אודיסיאה”.7
ההרס והחורבן הביאו גם לשבר תרבותי. אף שכאמור הביאו איתם הפליטים המיקנים את המיתולוגיה, הדת והשירה של אבותיהם אל המושבות שייסדו באסיה הקטנה, הם לא הצליחו לשמר את השימוש בכתב היווני העתיק. הכתב היווני העתיק, כתב קווי המכונה הכתב הלינארי, נעלם גם ביוון עצמה וגם במושבות שבאסיה הקטנה, ובמשך מאות שנים, עד למאה השמינית לפני הספירה, רובם המכריע של היוונים לא ידעו קרוא וכתוב. כתב היד היווני החדש, שהתפשט ביוון למן המאה השמינית לפני הספירה, מבוסס על האל״ף בי״ת הכנעני שהכירו היוונים ממגעיהם עם סוחרים פניקים. תופעה מקבילה התרחשה אצל הפלישתים. בראשית התיישבותם בארץ כנען עדיין החזיקו הפלישתים בכתב שהביאו עמם מאיי הים,8 אבל כעבור זמן לא רב שכחו אותו וסיגלו לעצמם את האל״ף בי״ת העברי.9
כפי שיוון חזרה להיות אומה של יודעי קרוא וכתוב במאה השמינית לפני הספירה, כך גם בישראל החלה להתפשט ידיעת הקריאה והכתיבה בקרב שכבות רחבות רק במאה זו.10 זו התקופה שבה הופיעו נביאי הכתב הראשונים: הושע ועמוס, ישעיהו ומיכה. עוד קודם להתרחבות המעגל של ידיעת קרוא וכתוב נוצרו בישראל יצירות ספרותיות, אבל כמו יצירתו של הומרוס, היו אלה בעיקר שירות שנמסרו בעל פה. הקדומה והחשובה בשירות האלה היא שירת דבורה, שחוברה ככל הנראה בראשית המאה האחת־עשרה לפני הספירה.
העובדה שמרבית המסורות על ראשית ישראל הועלו על הכתב רק מאות שנים לאחר היווצרותן, יש בה כדי לבאר את הממד האנכרוניסטי המתגלה בהן. על פי סיפורי האבות, אברהם ויעקב ישבו בסביבת העיר הרן שבצפון סוריה (בראשית יא: לא; כה: י). אזור זה, המכונה בספר בראשית בשם “ארם נהריים” (בראשית כד: י), היה בשליטתם של הארמים בתקופה מאוחרת לימי האבות – במאה העשירית ובחלק מן המאה התשיעית לפני הספירה. מובן אפוא שסופר הכותב במאה השמינית לפני הספירה על מאורעות שהתרחשו בסביבה זו בעבר, יכנה אותה בשם ארם נהריים או פדן ארם (בראשית כד: י; כה: כ; כח: ב; לא: יח) ויתאר את לבן ובני משפחתו כארמים (בראשית כה: כ; לא: כ, כד).” אינני מקבל את טענתם של החוקרים שלפיה הרכיבים האנכרוניסטיים המצויים בסיפורי האבות מעידים על כך שהמסורת על נדידת אבות האומה הישראלית מחרן לארץ ישראל נעדרת כל גרעין של אמת היסטורית.
גם בעניין האנכרוניזם אפשר להשוות בין הומרוס לבין הסופרים המקראיים. הומרוס תיאר ביצירתו לוחמים המשתמשים בשתי חניתות, אף ששיטת לחימה זו התפתחה רק במאה התשיעית לפני הספירה, זמן רב אחר התקופה שבה פעלו הגיבורים ההומריים. האזכור האנכרוניסטי של הארמים במסורות על אודות אבות האומה דומה לאזכור הפניקים אצל הומרוס, שכן הפניקים הופיעו בים האגאי רק בראשית המאה התשיעית לפני הספירה. האנכרוניזם מעיד על זמנם של המחברים, אך אין בו כדי לשלול לחלוטין את הגרעין ההיסטורי של המאורעות שהם מתארים. מבעד למעטה האנכרוניסטי ניבטים גרעיני המציאות ההיסטורית העתיקה.2,
הדמיון בין ישראל לבין המרחב היווני קיים לדעתי גם בתהליכי ההתהוות של קבוצות לאומיות חדשות. ההנחה העיקרית של ספרי, שלפיה התהוותה האומה הישראלית‘, בארץ כנען מתוך מיזוג בין קבוצות מהגרים לבין אוכלוסייה מקומית, עולה בקנה אחד עם תהליכים אחרים שהתרחשו באותה תקופה.4, באותה עת פלשו ליוון שבטים מן הצפון, הדורים וקבוצות אחרות. בסופו של דבר נוצרה
האומה היוונית ממיזוגם של הפולשים עם האוכלוסייה המקורית של ארץ זו. דוגמה נוספת היא היווצרות האומה הפלישתית. כזכור, הפלישתים הגיעו לחופי ארץ כנען מן הים האגאי. ואולם המחקר הארכיאולוגי מראה כי האומה הפלישתית נוצרה מתוך מיזוג בין המהגרים שבאו מן הים האגאי ליסודות כנעניים מקומיים. תהליך דומה התרחש בקפריסין, היא “כפתור” המקראית, שבה התמזגו “גויי הים” הפולשים עם האוכלוסייה המקומית.
ככל הנראה גם התהוותן של הממלכות הארמיות בתקופה זו כרוכה בהתמזגות בין שבטי נוודים, שחיו קודם לכן בספר המדבר הסורי, לבין אוכלוסיית תושבי הקבע בסוריה. התהליך העומד בבסיס התהוותו של עם ישראל דומה אפוא לתהליכים אחרים שהתרחשו בתקופת “המפץ הגדול”. הכרה זו באה לידי ביטוי כבר בדבריו של הנביא עמוס, שחי לפני 2,800 שנים: “הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל… הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר” (עמוס ט: ז).15 הנביא מערער על ייחודה של המסורת הישראלית על יציאת מצרים ומשווה את נדידת הישראלים לנדודיהם של יורדי הים הפלישתים ושל השבטים הארמיים שהתרחשו באותה תקופה.
ריבוי הפנים של הדת המקראית ושל הפולחן הישראלי הקדום מעיד כי לפנינו תופעה מורכבת שאין להסבירה באמצעות פירוש פשטני וחד־ממדי. המחקר שביסוד הספר זה יראה כי ערש הדת המקראית קשור למגוון תרבויות שהתקיימו במזרח הקרוב בין המאות הארבע־עשרה לשתים־עשרה לפני הספירה: דתו המהפכנית של פרעה אחנתון, התרבות המדיינית שפרחה בצפון חצי האי ערב ובאזור הערבה, מסורות דתיות ופולחניות שרווחו בצפון סוריה ובממלכת החיתים ויסודות של הדת והתרבות הכנעניות. רבות מן התרבויות והמסורות האלה חדלו להתקיים אחרי המאה השתים־עשרה לפני הספירה. דבר זה מחזק את ההשערה כי לידתה של האמונה המקראית התרחשה לכל המאוחר במאה השתים־עשרה לפני הספירה.
מיהן הקבוצות שהרכיבו את ישראל העתיק ויצרו את המקרא? כיצד הורכב אלבום התמונות המשותף של האומה הישראלית החדשה מאלבומי התמונות של הקבוצות המכוננות? מה היתה תרומתה של כל אחת מן הקבוצות להתהוות הדת המקראית?
בפרקים הבאים של הספר נצא למסע בארצות שונות ובין תרבויות שונות, ובעזרתו ננסה לפענח את “הצופן הגנטי” של ישראל העתיק ושל המקרא. בפרק הראשון של מסע זה נתחקה אחר עקבותיהם של העברים במצרים.