למה שמאי סירב להסביר את התורה על רגל אחת. והילל דוקא הסכים. אולי כי שמאי זה תורת עולם הבא. ובעולם הבא אין כזה חיה תורה על רגל אחת. כי תורת עולם הבא כולה תנועה. כולה “ריקוד”. דבקות-ביטול. שמחה-בכיה. רצוא ושוב. דפיקו דליבא. אבל הילל כן הסכים. כי בתורת הנגלה כן יש כזה מציאות של “רגל אחת” – איזה עיקרון אחד ויחיד שעליו הכל מתבסס. אך לא בתורת הנסתר והחסידות שכולה תנועה מתמדת. וזה – לא תופסים. בשביל זה צריך רבי חי בגוף
גשמי. מישהו חי בגשמיות שילמד אותך את ה”ריקוד” הזה
ובעצם זה עיקר החידוש של “פרק בעבודת ה'”. הריקוד הזה. ולכן זה כל כך קשה להבנה לחבדניקים כמוני. כי חושבים חשיבה סטטית. גלותית. לא מסוגלים לחשוב גם וגם. חושבים או-או
***
ואולי מכאן: שמאי מלשון שם אורחותיו. כלומר מדידה. ארוכה מארץ מידה. כלומר שאין אמיתות מוחלטות. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. כפי שהרב אמר פעם שההבדל בין צדיק לרשע הוא כמותי ולא איכותי. שהאיכות היא בסופו של יום כמות גם כן. זה “ראש” של ימות המשיח. וזהו גם כן ראש של תורת החסידות. שמ”צרה” ניתן לעשות “צוהר”
“להתחתן” הוא מלשון “חות דרגא”. לרדת למציאות העולם. מרגלה בפומיה דהרב יצחק גינזבורג שכל הענין של חסידות הוא להתחתן.
הוא תמיד אומר שבתוהו לא מתחתנים
אמר פעם שבן אדם יכול להיות נשוי כך וכך שנים אך לאמיתו של דבר אף פעם לא התחתן
***
פעם שמעתי ממישהו ווארט – לאחרונה צף בזכרוני. אמר לי כך. חז”ל אומרים “ויהי שם לגוי גדול” – מלמד שהיו מצוינים שם”. אפשר ללמוד מכאן – שהמילה “גאווה” משמעותה הבדלה. להיות “מצון”. להיות “מוזר”. חוסר יכולת להתחבר. חוסר יכולת להשתייך. חוסר יכולת להעניק אהבה. חוסר יכולת ליצור קשר של קיימא. קשר של אהבה.
כלומר מי שהוא “בעל גאווה” הוא לא באמת “מתחתן”. כלומר הוא לא באמת “נוחת” מלשון “נחת” לעולם. הוא נשאר בנבדלות שלו. הוא רוצה להיות מחובר, אך אינו מסוגל לזה. אז הוא בוחר להיות מחובר על ידי מעשים שונים ומשונים. על ידי הבדיחות ועוד כל מיני דברים שמושכים “צומי”. אך זה לא הוא
בעצם זה תיאור של “נשמות דתהו”. שלא מתחתנים כלל. או שלא באמת מתחתנים. כי הם לא יורדים מ”מגדל השן” שלהם מעולם.
אבל בתהו אין חיים של ממש. יש רק “וימלוך וימת”. אין זה חיים. החיים זה רק תיקון
חיים של משמעות. של אימפטיה. של נתינה. של אהבה
***
בלשון הקודש – אולי לא במקרה, הלשון נופל על לשון. מי שנקרא “גאה” בלשון הקודש – כנראה שהוא פשוט “בעל גאוה”, שלא מחובר באמת שלא יודע מה זה להתחבר.
איך מי שאוהב את חברו מסוגל לעשות בו מעשה כל כך מכוער? כל כך לפגוע בו? אתה אוהב אותו – אז למה אתה פוגע בו?
ייתכן שבגלל זה הם כל כך צועקים. “מצעדים” וכל מה שהם עושים. כי הם צמאים לאהבה. ואין להם. אז הם מנסים “לשחק אותה”. לעשות “קול רעש גדול” שישתיק את הצורך של הנשמה באהבה אמיתית. אהבה של תיקון.
היא הרבה יותר שקטה האהבה של תיקון. היא גם הרבה יותר צנועה. היא לא מבקשת “מצעדים” וכותרות. “האהבה היא סוד”. הסוד לא מגלים, לא צועקים עליו בראש כל חוצות.
אפילו בין חברים. בין האבא להבן. האהבה האמיתית מוצאת את הביטוי שלה בצורה הרבה יותר צנועה ופשוטה. במבט. בלחיצת יד. בחיבוק. באנרגיה שעוברת בין שני חברים נאמנים. האהבה שמעצימה, האהבה שמעודדת, אהבה טהורה. אהבה שמכירה בגבול וערך של הזולת. לא מבקשת למחות אותו.
הרב יצחק שפירא. ראש ישיבת “עוד יוסף חי” ביצהר. 52. אבא ל12 ילדים כ”י
השיעור ביוטוב: https://www.youtube.com/vo-EfrGpabA
הערב אנו נעסוק בחינוך ילדים, בדגש מיוחד על כמה נושאים מתוך החוברת שנכתבה, אספר קצת איך התגלגל הנושא הזה של חינוך ילדים, ואיך הוא הגיע לזה שאתם שומעים דוקא בתחום הזה.
לפני כשנה (השיעור שודר ב2014) הוריי חגגו 50 נישואין. לכבוד שנת החמישים שלהם כתבתי חוברת מאד אישית ומשפחתית בתוך המשפחה על החוויות שלי בחינוך, איך אני רואה את ההורים שלי כמחנכים אותים. אחר כך החוברת הזו שימשה רבים. ואספר קצת על ההתהוות של החוברת.
“ככה לא מחנכים” – כך היתה שמה של החוברת במהדורה משפחתית שלה. החוברת התחילה מזה שביארתי משפט של האבא שלי, ששמעתי אותו פעם אומר למישהו ברחוב. שאל אותו אותו אחד: איך חינכת את הילדים שלך? האבא שלי ענה בתמיהה ובטבעיות לגמרי: “אני חינכתי את הילדים שלי? אצלי חינוך הילדים זה שהם מחנכים אותי…”
לקחתי את המשפט הזה כמוטו חשוב בחינוך אצל אבא שלי, וכתבתי עליו חוברת שלימה. אחר כך הכותרת שנתתי לחוברת “ככה לא מחנכים”. האבא אמר שהוא לא חינך אותנו – אז קראתי לזה “ככה לא מחנכים”.
תוך כדי שיעורים והעברה של החומר התוודעתי לעוד אמירה של האבא שלי, שאלו אותו, איך מחנכים ילדים, ואמר, “95% זה סייעתא דשמיא, ו5% זה תפילות”. זה עוד פן, איך האבא הסתכל על החינוך, על “ככה לא מחנכים” שלו.
מתוך החוברת הזו התגלגלתי לעסוק יותר בנושא הזה, ועכשיו אני מגיש לבקשתכם – לבקשת בית ספר בתורת הנפש את הסידרה לחינוך הילדים.
איני בא לומר אמיתות שהם תמיד נכונות או דברים בהכרח תמיד עובדים ואי אפשר להסתכל עליהם אחרת. סיפרתי את הרקע על החוברת כדי להמחיש איך אני בתור ילד הרגשתי איך ההורים שלי חינכו אותי. ואיזה השראה זה נתן לי לחנך את הילדים שלי. או להגיד לכם כל מיני דברים שאני מרגיש בקשר לחינוך הילדים.
אך כל אחד בסוף כשהוא מגיע לבית שלו ולמשפחה שלו הוא נמצא בסיטואציה שונה, ורקע אחר, תגובות וכו’. כל אחד יקח מתוך זה מה שיעזור לו. אין זו תורה מסיני אלא מזוית אישית. ההרצאות האלו באו בהשראה של זוית אישית. כיף לי לספר איך האבא שלי חינך אותי. וכמו שאני מרגיש שהוקרן לי הרבה על ידי הדרכה של האבא שלי, הרבה אחרים יוכלו להיות שותפים לזה. המשך »
