http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/parshiyot/ekev-5771-2.flv
בתחלת פרשת עקב כתוב: “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות”. הביטוי “כל המצוה” הוא ביטוי מיוחד, ממנו משמע שצריך לקיים מצוה בשלמותה. בכללות הביטוי הזה, “כל המצוה”, מופיע 8 פעמים בתורה, כולם במשנה תורה, בחומש דברים[1]. בין ה-8 פעמים שיש את הלשון הזה, “כל המצוה”, הפעם הזו היא הפעם השלישית, אבל יש בה משהו מיוחד שלכן דווקא כאן יש מדרש של חז”ל על הביטוי. המיוחד שזה תחלת פסוק, “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות”. מה זה הענין של “כל המצוה”? נקרא רש”י: “‘כל המצוה’ כפשוטו, ומדרש אגדה אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר ‘ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מארץ מצרים קברו בשכם'”. התורה מייחסת את המצוה של קיום השבועה שיוסף הצדיק השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו כשיצאו ממצרים, כל המצוה הזאת, כך כתוב בספר יהושע, מיוחסת לבני ישראל וכלל לא מוזכר שמשה עסק בהעלאת העצמות, “והלא משה לבדו הוא נתעסק בהן להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל נקראת על שמו”, לפי שמשה רבינו לא הספיק לגמור את המצוה, שהרי הוא מת, נסתלק, לפני שנכנסו לארץ, אז כל המצוה נקראת על שם גומרה. מכאן הלשון המפורסם “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”. לומדים זאת מפרשת עקב, ומתאים לעקב, לשון סוף, “והיה עקב תשמעון”. צריך לשמוע את הסוף, סוף טוב הכל טוב, העיקר זה הסוף. התחלת משהו – אל תפסיק באמצע, תמשיך עד הסוף.
בעצם, מה באמת קורה כאן עם הסיפור של משה ובני ישראל? האם משה התעלם לגמרי, הרי הוא לבדו התעסק בהעלאת העצמות, האם הוא נשכח כאן לגמרי? חס ושלום. צריך לומר, וככה האריז”ל והרש”ש מפרשים “ואברהם זקן בא בימים”, שיום ההוה מלביש את יום האתמול ומעלה אותו, והמציאות נקראת על שם ההווה, מה שאנחנו רואים. וככה דבר פשוט, שמשה שהוא לבדו עסק בהעלאת עצמות יוסף ודאי שהוא נמצא כאן, זכותו כאן, רק שאם הם גומרים אז הם הלבוש שרואים, הלבוש הוא הכח המבצע עד העקב. אז הם הלבוש, אבל אין הכי נמי, משה רבינו נמצא שם בפנים. יש גם רמז מפורסם, שאם כותבים משה רבנו בלי י (כמו שבדרך כלל כותבים), אז משה רבנו שוה בדיוק בני ישראל. והיות שגם משה שקול כנגד כל בני ישראל, “הנשיא הוא הכל”, אז כשאומרים שבני ישראל העלו את עצמות יוסף אני לא שולל את משה רבינו אלא רק מגלה את לבוש ההוה, יום ההוה שמלביש את יום האתמול. זה לגבי הענין של “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”, ואם במקרה מישהו אחר גומר צריך להיות קשר הדוק בין המתחיל לגומר, שהגומר ירגיש שהוא עוזר לסיים ולהשלים את עבודת מי שהתחיל את המצוה. בכל אופן, אם אני עצמי מסוגל להתחיל ולגמור את המצוה עד הסוף ברור שזה עדיף, ש”המתחיל במצוה אומרים לו גמור”.
נתבונן רגע בביטוי הזה, “כל המצוה”. יש פה שבע אותיות. “כל המצוה” עולה 196, מספר ריבוע, כלומר שיש פה גם שלמות הרומזת לעשית הכל – “כל המצוה”. זה ריבוע של 14, יד ברבוע. רק הראשי-תיבות של “כל המצוה” הם רבוע, כה, 5 ברבוע. כלומר, שהראשי תיבות מבטאים שלמות וגם כל הביטוי הוא שלמות, יד ברבוע. כתוב בקבלה ש-5 ו-14 זה סוד ה-יד, יש 5 אצבעות אבל בכל יד יש ב-ה האצבעות יד פרקים. יד פרקים ביד ימין ועוד יד פרקים ביד שמאל, ביחד זה כח. אמרנו שכל הביטוי הוא 7 אותיות ועולה 196, כאשר הממוצע הוא 28. ז פעמים כח הוא הסימן של הפסוק הראשון בתורה, “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. הסימן של הפסוק הוא מספר התיבות, המילים, כפול מספר האותיות. יש בפסוק הראשון ז מילים ו-כח אותיות, הפסוק אומר “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”. הפסוק מתחלק ל-יד אותיות ב”בראשית ברא אלהים” ו-יד אותיות ב”את השמים ואת הארץ”, יחד כח. הכל רמוז ב”כל המצוה”.
נעשה עוד רמז יפה: הכל מתחיל ב-כה, 5 ברבוע, ומגיע ל-14 ברבוע. גם יד במספר קטן עולה 5, ה-יד עצמו מצטמצם ל-5. אם אני מתחיל ב-5 ו-14 ובונה מזה סדרה חבורית, סדרה כמו סדרת האהבה בה כל שני איברים נותנים את המספר הבא… נעשה ביחד: 5, 14 המספר הבא 19, 33, 52, 85, 137. בסדרה חיבורית היחס בין שני המספרים שבונים את האיבר הבא מתקרב מאד מהר ליחס שהוא חתך זהב מדויק. ידוע היום בפיזיקה כמה חשוב המספר 137, וחתך הזהב שלו הוא באמת 85-52. הכל מתחיל מהסוד של “כל המצוה”, התחלת מצוה – תגמור. מה זה הפסוק הראשון בתורה? ה’ התחיל והוא אומר שהוא גמר. רק אחר כך כתוב שהיו כמה בעיות, כמו “והארץ היתה תהו ובהו”, אבל בפסוק הראשון לא משמע ככה, אלא שהתחיל את העבודה וגמר את העבודה בכי טוב. שוב, שבעת המספרים הראשונים של הסדרה הם 5 14 19 33 52 85 137. אם אני מחבר את כל שבעת המספרים האלה יחד, כמו שבעה דורות (מאברהם, שה’ הוסיף לו ה בשמו [ו-אברהם במ”ק = יד], עד משה רבינו), אני מקבל משה (שהוא יצחק ועוד 137)[2]. לכאורה מה שרש”י כתב היה הפוך, שמשה התחיל ובני ישראל גמרו ולכן נקרא על שמם, אבל אמרנו שלא ככה, משה התחיל ובני ישראל גמרו אבל משה נמצא שם. המצוה נקראת על שם הלבוש נאו, עכשיו. הסוד הוא מ-5 עד קבלה, 137, ורואים שבכל אופן הכח לסיים את המצוה הוא של משה. “תורה צוה לנו משה”, ולכן כאשר אנחנו מתחילים ומנסים לסיים מצוות נתחבר למשה רבינו, שהוא בעצמו מחובר ליוסף הצדיק, לעצמוּת של יוסף הצדיק, וכאשר נתחבר אליו יהיה לנו כח להתחיל ולסיים מצוות.
[1] ח”פ “כל המצוה” = 1568, הרבוע הכפול של כח שעולה ז פעמים דרך (סוד ז הדרכים הטהורות בעבודת השי”ת הרמוזות בשמות ז החיות הטהורות: “איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר“) = “בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך“, כמבואר במ”א.
[2] המשך הסדרה: 5… 137 222 359 581 940 (“עקב ענוה יראת הוי‘” = “אשת חיל מי ימצא” כנ”ל) 1521 (39 בריבוע, 39 = הוי‘ אחד).