המדע המקראי נמצא בזמננו במצב מיוחד במינו: קיימת בו “שיטה שלטת”, אבל אין יודע עוד בדיוק, מפני מה היא “שלטת”.
בתולדות הרוח יקרה לפעמים, שאיזו תורה או מחשבה, שנתבססה בשעתה על יסודות מסוימים ומוסמכים, מוסיפה להתקיים קיום ערטילאי גם אחרי שנתמוטטו אותם היסודות, שעליהם העמידו אותה יוצריה. מקרה כזה קרה גם למדע התנ״ך בזמננו. לפני כמה עשרות שנים נתקבלה אותה ההשקפה על התהוות התורה ועל התהוות האמונה הישראלית, שולהאוזן בסס אותה על שלשלת אחידה של הוכחות ושנקראה על שמו.
ההוכחות, שהביא ולהאוזן, כאילו השלימו זו את זו וכאילו נצטרפו לנדבכי־יסוד מוצקים, שהעמד עליהם בנין משוכלל. אבל בינתיים נתערערו ונתמוטטו היסודות אחד אחד, הראיות הופרכו או נתפקפקו. אנשי האסכולה הוכרחו להודות, שהראיות ברובן אינן עומדות בפני הבקורת. אבל מן המסקנות לא זזו.
ביחוד — מן המסקנות ההיסטוריות־הספרותיות. למרות כל חלוקי הדעות ולמרות כל ההשגות, שהשיגו על השיטה השלטת, נשארה עומדת במקומה האמונה, שס׳ הכהנים נתחבר אחרי החורבן ושס׳ דברים נתחבר לפני ס׳ הכהנים. מפני מה — לא ידע עוד איש בבירור. גם אלה שאחרו את זמן חבורו של ס’ דברים עצמו עד לאחר החורבן הוסיפו עוד, ללא כל טעם, להחזיק בנוסחה: ס״ד ואחר כך ס״כ. הנוסחה הזאת היותה כעין משען־קבע אחרון, מבקשו בו הצלה מן התוהו־ובוהו.
תקופת הבקורת לשיטת ולהויזן, מהתהילה לפני כחצי יובל שנים (עיין להלן: “לחקר תולדות האמונה הישראלית״, ע׳ 17—18), לא הביאה מפני זה לבחינה חדשה ויסודית של השיטה. למרות כל הבקורת לא יכלו להסיק מסקנות אחרונות. להאמין בהשקפת ולהויזן בנסוחה השיטתי הקלסי לא יכלו, אבל גם לשוב אל
המסורת או להשקפת דה־וט לא יכלו. הבסיס המוצק של מערכת ההוכחות של ולהויזן נשמט, ובסיס חדש לא היה. הכל נשאר מעורער ומפוקפק ותלוי ברפיון. השיטה ה״שלטת” חדלה ל״שלוט”.
בספר זה נעשה הנסיון לבקר את הבקורת מיסודה, להסיק מסקנות אחרונות, להציע שיטה אחרת במקום השיטה ה״שלטת”. לא “בקורת הבקורת” מתוך הנחות מוקדמות ולשם סנגוריה הרמוניסטית. לא החזרת עטרת המסורה לישנה. אמנם, הבחינה מראה, שבמסורה המקראית נתגבשה אמת היסטורית במדה הרבה יותר גדולה ממה שמדמה האסכולה של ולהויזן.
אבל יסוד הבחינה הוא בכל זאת בקרתי. הוכרו כמה הלכות גדולות של המחקר המדעי, שבא עליהן המופת (כגון הבחנת שלשת המקורות הראשיים שבתורה! עיין בפרק הנ״ל, ע׳ 18 ואילך). אבל המסקנה הספרותית הראשית של האסכולה השלטת, שס״כ נתחבר בימי גלות בבל ובית שני ושס״ד קדם לו, נדחית בהחלט.
ולא עוד אלא שאת התורה יש לראות כגבוש הדרגה העתיקה ביותר של האמונה הישראלית, היא הדרגה שלפני הנבואה הספרותית. יש ראיות המוכיחות, שאם גם נסדר ונחתם ספר התורה בזמן מאוחר יותר, עתיקים הם מקורותיו מאד, ולא בחלקם ולא בתכנם הכללי אלא כולם, בכתבם ובלשונם ובאותיותיהם.
על ידי זה הונח היסוד הבקרתי־הספרותי לדעה על דבר קדמות המונותיאיזמוס בישראל.
בפנה זו ההבדל בין השיטה המוצעת בזה ובין המקובל במדע המקראי (ובמדע ההיסטורי של ימי קדם בכלל) גדול ביותר. אפשר לומר: ההבדל נוקב ויורד עד התהום.