Mar 14
דבר השבוע
לפני שמשה עשה מופתים לפרעה נאמר לו: “ראה נתתיך אלוקים לפרעה”. על פי פשט משה מצטווה לשחק אלוקים מול פרעה – עליו להופיע מול פרעה כדמות אלוקית הפוקדת עליו בתוקף מה לעשות (כאשר ה’אלוקות’ של משה מודגשת על ידי כך שאין הוא מדבר ישירות עם פרעה, אלא על ידי אהרן המשמש לו כנביא). מה משמעות הציווי הזה? כיצד ניתן להבין שרבן של כל הנביאים, משה רבינו, אשר בא לפרסם בעולם את אמונת היחוד ולהיאבק באלילים – מצטווה להופיע כאלוקים דווקא כאשר עליו להכניע את פרעה הבוטח באליליו וחרטומיו בפני ה’ אלוקים אמת?!
המדרש דן באדם העושה עצמו אלוק מול זה הנדרש ‘לשחק אלוק’, ומקבל כוחות מיוחדים לשם כך. הטעם ל’משחק’ משה ב”אלוקים לפרעה” מפורש במדרש: “אמר לו הקב”ה למשה: פרעה הרשע עשה עצמו אלוק, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני, לפיכך יראה אותך ויאמר שזה אלוק”. משה מופיע כ”אלוהים לפרעה” דווקא כדי לבטל את יומרת פרעה להיות אלוקים בעצמו. פרעה טוען לשליטה בטבע (“לי יאורי”) וגם שעשה את עצמו (“אני עשיתני”), בדיוק כמו המצב בדורנו, בו מתיימרת התרבות להציב את האדם במרכז ולהעמיד דמות מופת של אדם ש’עושה את עצמו’ – self made man. גם בדורנו על היהודי להתייצב מול התרבות הזרה כ”אלוקים לפרעה”, לערער את תוקפה ומתוך כך לתקנה. (מעיין גנים)
המשך »
Mar 14
נסעתי אתמול להלוי’ה של הקדושים מאיתמר. כן, פעם ראשונה בחמש שנים שאני נמצא באה”ק. נכון, לפני זה אפי’ לא הי’ מחשבה כזו – שצריך לנסוע.
כנראה שנה שלימה במחיצתו של הרב יצחק גינזבורג (נו, עוד כמה שיעורים של יהושע דאשיף) שינה אצלי משהו – לפני שנה לא הייתי אפי’ חושב על זה – הייתי בטוח כמו כל חבדניק “נורמלי” שזה לא עניין שלי.
כשאני חושב על זה עכשיו – אולי זה אחד מהדברים הכי מרגיזים, הייתי אומר אפילו הכי מבהילים בחב”ד היום. בוא נעזוב לרגע “אמונות טפילות” למיניהם שצצו אחרי ההתסלקות של הרבי, אבל לכאורה זהו הצעד הכי פשוט והכי מובן מעצמו והכי אנושי (ולכאורה גם עפ”י הלכה – זה מצוה לקחת חלק בהספד של הקדושים שנהרגו על קידוש ה’) – אז למה “ותהי חב”ד נעדרת”? כל כך עסוקים בהפצה? למה כשהי’ פיגוע במומביי – אז עשו מזה מטעמים – וכמובן כל עם ישראל השתתפו בכאב של חב”ד. למה כשיש לעם ישראל כאב – החב”ד לא שם? כי אנו רק משפיעים, אבל בשום פנים לא מושפעים?
המשך »
Mar 13
דבר השבוע
חומש שמות פותח בביאת בני ישראל למצרים: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וביתו באו”. ההפטרה פותחת בפסוק “הבאים ישרש יעקב”. הדבר מרמז לכך שהמילה העיקרית בפסוק הראשון של הפרשה היא “הבאים”. ה”ביאה” בפסוק זה היא ראשית גולת ושעבוד מצרים בפועל כמאמר חז”ל: וכי היום באים? והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים! אלא כל זמן שיוסף היה קיים – לא היה להם עול של מצרים. מת יוסף – נתנו עליהם עול. לפיכך כתיב “הבאים מצרימה” – כאילו אותו היום נכנסו למצרים. השוואה לתיאור עצם הירידה למצרים בפרשת “ויגש” מגלה שמושג ה”ביאה” מתחדד ומתחדש בכניסה לגלות מצרים שמתוארת בפרשתנו: על “ואלה שמות ישראל הבאים מצרימה” שפרשת “ויגש” נוסף בפרשתנו “איש וביתו באו“. שני שינויים נוספים רומזים גם הם ל”ביאה”” בפרשת “ויגש” נאמר “עם יעקב” ובפרשתנו “את יעקב” – את רומז ל”אתא”, שפירושו “בא”. ועוד, בנוסף לביאת האנשים למצרים, מודגש כאן כי “איש וביתו באו”, ולפי חלק מהמדקדקים נגזרת המילה בית מלשון בוא.
מתיאור עם ישראל בראשית התגבשותו כ”הבאים” נראה שזו תכונת יסוד יהודית: כשיהודי מוזמן – הוא בא. עושים משהו, קורה משהו – הוא בא כדי להיות בעניינים. לכל אירוע היסטורי באו היהודים כמצטרפים (“ויביאו בני ישראל… בתוך הבאים”) או כיוזמים. זו ביאה לטוב ולמוטב, לגלות ולגאולה.
מתוך “מעיין גנים”
המשך »
Mar 12
דבר השבוע – הייחוד היהודי הפנימי
שיאה של ברכת יהודה, בה זכה למלכות נצחית, הוא בחתימתה: “חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב”. זהו התיאור הבולט ביותר בברכות יעקב לתענוג ואושר. המילה חכלילות חוזרת בתנ”ך פעם אחת נוספת בלבד בגנות היין: “למי אוי? למי אבוי? למי מדנים? למי שיח? למי פצעים חינם? למי חכלילות עיניים? למאחרים על היין”. מחד עיקר גנות היין מכוונת למלכים – “אל למלכים שתו יין”, ומנגד מופיעה “חכלילות עיניים” כשיא ברכת המלך. כיצד? התשובה היא: “את זה לעומת זה עשה האלוקים” – יש שתי בחינות הפוכות ביין: מלך אמיתי מאופיין ב”חכלילי עיניים” בקדושה ואילו למנהיגות קלוקלת “חכלילות עיניים שלילית. כתוב “כי ייתן בכוס עינו יתהלך מישרים”, ומפרשים חז”ל “כל הנותן עינו בכוסו העולם דומה עליו כמישור”. מנהיגות קלוקלת מאופיינת בשוויון מלא המטשטש את מושגי הטוב והרע ואת ההבחנה בין אוהב לאויב. השכרות מיין נסך – מוסר הגויים – מטשטשת את הייחוד היהודי והשיכור מתגולל במישור שוויוני. לעומת זאת נאמר על “חכלילי עיניים” של המלך והמנהיג האמיתי “נכנס יין יצא סוד”. היין מבליט ומגלה את הייחוד היהודי הפנימי וממילא מתחדדים ההבדלים בין טוב לרע. חז”ל אמרו על ‘תירוש’ – זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש. הזוכה ביין נעשה מלך וראש בני ישראל אמיתי ושאינו זוכה – נעשה רש – מנהיג עני ונזקק.
המשך »
Mar 11
דבר השבוע
מורנו הבעל שם טוב הורה דרך המתקנת את לימוד התורה ועבודת התפלה, שיהיו ללא פניות וגאווה, ולא תהיה מהם יניקה לצדדים הרעים שבעולם ובאדם. אמנם, אמר הבעל שם טוב, כי למרות שתיקן את התורה והתפלה, את העיסוק בממון לא גמר לתקן, ובעיסוק בני ישראל בכסף באופן בלתי מתוקן מתקיים ומתחזק הרוע בעולם. כך מימי הבעל שם טוב ועד לימינו אנו, נתרחקו יהודים רבים מדרך התורה והמצוות עקב תדמית של חוסר ניקיון כפיים שדבקה בציבור שומרי התורה והמצוות.
תיקון הממון נותר כ”בקעה להתגדר בה” למשיח ודורו-דורנו. להבאת המשיח נחוץ כסף רב – ‘בזבוז האוצרות’ שנאגרו במשך שנים – אך עליו להיות כסף טהור ומתוקן. תיקון הכסף תלוי ביוסף הצדיק, כנאמר בפרשתנו “וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען”. יוסף מתייחס לכסף באופן נכון – ללא נגיעות אישיות – ולכן מסוגל לאסוף את כל הכסף. חז”ל מלמדים שעיקר הכסף שאסף נועד לעתיד לבוא: “שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים – אחת נתגלה לקורח ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא” – מטמון הכסף שיתגלה לעתיד לבוא נועד להבאת המשיח.
(מתוך מעיין גנים)
המשך »
Mar 11
(יש כאן הרבה רעיונות מתורתו של הרב יצחק גינזבורג שליט”א, אבל אין לי כוח לחפש את המ”מ. בכל זאת אין להתייחס להכתוב כאן בתור תורתו והשקפתו של הרב גינזבורג בעצמו, כי הכתוב כאן הוא על דעת הכובת בלבד, ולא עבר שום הגהה מצד הרב או תלמידיו. עוד מקור השראה להכתבה – שיעוריו של הרב דאשיף שליט”א המתפרסמים באתר. בקיצור – כל הבא לקמן הוא לענ”ד של הכותב בלבד)
בהמשך לתגובה:
בכלל הרושם שמצטייר אצלי – לאחרונה יותר ויותר, מה הוא הרעיון המרכזי של ימות המשיח – הייתי אומר את זה בשני מילים – הדגשת תוקף מציאות התחתון, וחיבור עליון עם תחתון מתוך הכרת המציאות והחשיבות התחתון דוקא.
אפשר לראות את זה מהמהפכות האחרונות – שבאות מלמטה דוקא, אפשר לראות את זה מכללות העולם המודרני – בו הדמוקרטי’ה היא השיטה הגוברת של השלטון ברוב מדינות העולם (על כל הגבלותי’ה וחסרונותי’ה), אבל כמובן הכי מעניין לראות את זה בתורה.
ישנו “ווארט” של בעל שם טוב, על פסוק “עשה לך שני חצוצרות” – הבעל שם טוב מסביר “חצצרות- חצאי צורות”. כמובן, השאלה – מה הפשט? מה הבעש”ט רוצה להגיד לנו? הפשט לדעתי מאד ברור ופשוט: הקב”ה רוצה שאנחנו נהי’ מציאות חשובה. לא רק “מציאות של ביטול” מה שהי’ בעיקר מודגש בדורות קדמונים, לא רק “בנים חוטאים” – כפי שזה מתבטא בסגנון הנביאים ותורת המוסר, אלא – הקב”ה רוצה לראות בנו “שותפים” ממש, רוצה לדבר אתנו “בגובה עיניים”, וזוהי בעצם הנקודה המרכזית והרעיון המרכזי של ימות משיח.
המשך »
Mar 10
דבר המערכת
העולם נקלע לסערה אחרי פרסום סודות הדיפלומטיה האמריקאית הכמוסים ביותר באתר “ויקיליקס”. ההתקדמות הטכנולוגית האדירה הביאה את העולם למצב שבו כמעט בלתי אפשרי לשמור סודות. השורש הרוחני של חשיפת הסודות הוא העניין של אחרית הימים והגאולה העתידה, שאז יתגלו סודות התורה והעולם. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אהב במיוחד את חנוכה ובכלל אהב להדליק נרות. חנוכה הוא חג של פנימיות התורה (לכן חג הגאולה בי”ט כסלו סמוך ביותר אליו). כל נר הוא סוד המאיר את חשכתו של העולם הזה. עיקר העבודה בימינו היא להוסיף וללכת בגילוי פנימיות התורה. כל עניין הגאולה הוא לגלות את הנסתר – גל הוא, והחג המסוגל ביותר לכך הוא חנוכה, שבו חשים כי ה’ נוכח. יסוד מרכזי בתורת הבעש”ט הינו ההשגחה הפרטית, שכל דבר הכי קטן בעולם מושגח מלמעלה. ככל שהעולם מתקרב לגאולה כך מתגלה יותר עניין ההשגחה הפרטית, שמשמעותה להיות מודע לנוכחותו של הקדוש ברוך הוא במציאות. ושני העניינים הללו של חנוכה – גילוי סודות התורה וגילוי ההשגחה הפרטית משלימים זה את זה. סודות התורה הם הפלא של הרוחניות העליונה ואילו ההשגחה הפרטית היא הפלא של המציאות הגשמית התחתונה המתנהגת ברצון ה’. יהי רצון שנזכה לחזות באור פני מלך בביאת הגואל בקרוב ממש. המשך »
Mar 09
דבר המערכת
סיפור חייו של יוסף הוא סיפור של מעבר מחיצוניות לפנימיות. בצעירותו נאמר שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה. הוא הוציא את דיבתם של אחיו רעה וגם עורר את שנאתם כאשר סיפר להם על חלומו שבו כולם משתחווים לו. מכאן ואילך הוא עובר מסכת ייסורים מפרכת. ראשית כל הוא מושלך לבור. הבור מבטא את הבירור שיוסף עורך בין הרע הגמור – נחשים ועקרבים, לבין הטוב הגמור – מי התורה התהומיים. כל מנהיג ישראל צריך לעבור גיהנם לפני שהוא זוכה להיות צדיק גמור ולעלות לגדולה. לאחר שהוא מוצא מהבור ונמכר לישמעאלים הוא מגיע למצרים, שם הוא עובר ניסיון נוסף עם אשת פוטיפר. בכוח התקשרותו ליעקב אביו הוא מצליח להתגבר ולנוס על נפשו, ובכך להעניק תוקף לשמירת הברית לכל הדורות הבאים. לאחר שהוא עומד בניסיון הוא נכנס לבור נוסף, בור האסורים. יוסף מבטל את מציאותו העצמית וכך הוא מצליח לעמוד בניסיונות כה עצומים. כל מהותו של יוסף היא להיות צינור ולהשפיע לאחרים. שמו נקרא על שם הבן הבא אחריו – “יוסף ה’ לי בן אחר”, ובניגוד לשאר אחיו אין שבט שנקרא על שמו, אבל יש שני שבטים הנקראים על שם בניו, מנשה ואפרים. הוא נקבר בשכם, מקום המזומן לפורענות, מפני שרק הוא מסוגל להתמודד כנגד עומק הרע.
המשך »
Mar 08
דבר המערכת
יעקב איש האמת אינו מחפש עימותים מיותרים עם הכוחות החיצוניים. הוא שולח לעשיו מסר של פיוס ונותן לו דורון. כתוב “ויירא יעקב מאוד ויצר”, ודורשים חז”ל יירא שמא ייהרג ויצר לו אם יהרוג אחרים. בהמשך הפרשה מסופר כי יעקב גוער בשמעון ולוי על שהרגו את אנשי שכם – “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ”. אבל התנהגותו זו אינה נובעת מחולשה אלא מתחושת אחריות פן ייפגעו התלויים בו. דרכו להתמודד עם הרע היא “דורון, תפילה ומלחמה”. קודם כל יש למצות את דרכי השלום עם האויב ולהתפלל לקב”ה שיצילו ממנו, אבל כאשר הוא נדרש להילחם אין חזק ממנו. ברגעי האמת מתגלה יעקב כבעל כוחות אדירים שיכול להתמודד לא רק כנגד עשיו אלא כנגד שרו של עשיו, שהוא שורש הרע. דווקא מאויבו הוא זוכה לשם “ישראל” – “כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל”. מהותו של עם ישראל היא לעמוד ישר מול האל. כל מעייניו של היהודי נתונים לבורא וכל יחסו לנבראים נגזר מכך. מי שרואה רק את הקב”ה לנגד עיניו, מסיר מעליו פחדים נפולים מבני אדם. לכן גם שמו של מייסד החסידות היה ישראל. גם הוא התאפיין ב”שיוויתי ה’ לנגדי תמיד” המסלק את כל היראות הנפולות. תכונת השפלות של יעקב הופכת בעקבות מאבקו הנחוש לגאון ישראל, גאווה יהודית המנצחת בכל המלחמות וגואלת את העולם מחשכתו.
המשך »
