הרב פעם דיבר או אולי כתב. מה זה אהבה? בעצם זה יכולת להודות בחולשתך ונזקקותך. אהבה זה חולשה. כשהקב”ה אומר אני אוהב אתכם בעצם הוא אומר יש לי חולשה. אני נורא זקוק לכם.

זה כל הקטע של שפלות אמיתית. לגרום להבן אדם להפתח להזולת לא לפחד להודות בחולשתו ונזקקותו. כי מצד הגאוה הבן אדם חוסם את עצמו מפחד להראות את נזקקותו. הוא חייב כל הזמן להיות הכי חזק הכי חכם הכי לא נזקק לאף אחד. ובעצם הכי בודד והכי מסכן.

השפלות האמיתית מוציאה את האדם מבדידותו זו פותחת אותו לקשר אוהב עם הזולת

הרב מדבר (השיעור של ז אדר שאני עדיין מתרגם) על כך שמשה זקוק לאהרן. שיתרגם אותו ויפיץ את דבריו.
אפשר להתבונן מה הקטע? העניין שמשה נמצא בעצם באצילות. אולי עוד למעלה מאצילות. איך אפשר לקחת המושגים של אצילות ולהסביר אותם לעולם העשיה, לאנשי עולם העשיה?
זה כמו להסביר לשבט פרימיטיבי בוא נאמר תורת הקוונטים.
איך איך אפשר? אפשר רק על ידי שינוי צורה לגמרי. זה יהיה כבר משהו אחר, זה כבר לא תורת האצילות, זה כבר תורת בי”ע. בגדול אהרן הוא זה שלוקח תורת האצילות של הרב. ומלביש אותה במושגי עולמות התחתונים. זה משהו שלא מובן מאליו או לא מיבן כלל.
מי שינסה לבוא עם האור של אצילות ולהאירו בעולם העשיה פשוט ישרוף את העולם במקרה הטוב..

*

איפה רואים בצורה הכי מובהקת (בעצם היה שיעור על זה לפני שנתיים – בר מצוה של אופן – וגם קצת לכבוד יום הולדת שלי.. במוצאי שבועות תשע”ז?) שהרב שחט שמה הרבה פרות קדושות… שהיה ניתן לחוש, למי שהיה לו חוש, שהרב אומר בצורה הכי פשוטה, שמה שהוא מדבר זה לא ממש בעולם העשיה. ממילא צריכים מישהו שיקח את דברי הרב ו”יתרגם” אותם לשפת העולם העשיה.

רואים את זה בצורה הכי מובהקת בכל מה שקשור ל”מלכות ישראל”. למה הרב עוסק במלכות ישראל 30 שנה ויותר ושום דבר אבל באמת שום דבר לא זז? מסיבה א’ פשוטה. כי התלמידים חושבים שזה כפשוטו. שצריכים מלך בדיוק כמו לפני 3000 שנה. צריכים בית המקדש עם קרבנות כמו לפני 3000 שנה. צריכים לשחוט את כל הגוים וכן הלאה.

חבר’ה, באיזה סרט אתם חיים?  יש סיכוי כל שהוא שזה יתקיים במציאות של ימינו? מישהו יסכים שיהיה כאן “מדינת הלכה”?  נו, באמת!

אלא מאי? הרב רואה איזה שהוא מציאות רוחנית. מציאות בעולם האצילות ולמעלה מזה. אבל צריכים אנשי מעשה שיורידו את זה לעולם המעשה, יידעו איך לתרגם את זה למציאות של ימינו בלי לשבור את כל הכלים.

כשמנסים לעשות “העתק הדבק” לעולם המעשה – אז הכל תקוע כבר 30 שנה.

משל למה הדבר דומה? זה דומה לנושא המשיח, איך שהרבי דיבר על המשיח. שג”ר כתב פעם שהרבי “אנס” את הרמב”ם. כי ברור לכל בר שכל שלהרבי לא היה שום מעמד הלכתי של “מלך המשיח” איך שזה מופיע בהלכה בהרמ”בם. אז מה הרבי רצה כשדיבר על משיח, ושמשיח כבר כאן וכו’? הרבי רצה להעביר לנו את הראיה שלו, את הראיה של עולם העליון. אבל העבודה שלנו כאן לקחת את האורות האלה של משיח, אורות התוהו, ולתרגם אותם למציאות ולהלכה כאן למטה. אבל חב”ד לקחו הכל כפשוטו. ממילא רק מפאת הכבוד הגדול שהעולם חש לרבי זצ”ל עדיין לא החרימו את חב”ד…

צריכים חוש חד והרבה דרישת אמת, כדי להבין מתי מדובר על מציאות רוחנית, ומתי מדובר על משהו גשמי, הלכה למעשה, מעשה בפועל. זה בדיוק התפקיד של “אהרן” . לתרגם את הראיה הרוחנית של משה למשהו מושג בגשמיות העולם ולא שורף אותו. מקווה שהסברתי את עצמי… מותר לא להסכים. מותר לשאול שאלות.

האמת שאותו דבר בדיוק הוא בכל מה שקשור לעבודה פנימית של כל אחד ואחד. מי שחושב שאפשר לעשות “העתק הדבק” מהספרים העתיקים החל מתניא וליישם אותם הלכה למעשה הוא בור ועם הארץ. כי הרבי לדוגמה שלל לגמרי סברא להתענות כפי מס’ תעניות הכתובים בתניא ועוד כיוצא בזה. כלומר גם בזה נדרשת מלאכת “תירגום” של המושגים של תניא להשפה של הדור ולמנטליות של הדור. ובעצם כל אחד צריך “לתרגם” את התניא למצבו ומעמדו ול”אותיות” שלו.

ואז פתאום יש לו חיות, ואז פתאום יש לו שמחה, ואז פתאום יש לו התלהבות בעבודת ה’. הכל תלוי באיכות ה”תירגום”. אם משהו לא מתחבר לך ב”עבודה” – כנראה לא תירגמת את הכתוב בתניא ל”אותיות” הנפש שלך. תתאמץ. שוה השקעה. בדוק. המשך יום טוב חברים

ואולי כי תצא למלחמה פירוש למצוא את שליחותך בעולם ולהתחיל למלאות אותו. למה זה מלחמה? כי השליחות האמיתית שלך בעולם לפעמים זה משהו הכי מפחיד. למה מפחיד? כי זה משהו שאינך יכול לחיות בלי זה. אז אתה מפחד לחשוף את זה. אז אתה בורח מזה…

הרב פעם אמר שלמשה רבינו היה “תסביך בריחה”. משה רבינו רצה גם כן לברוח משליחותו אך הקב”ה הכריח אותו ו”צעק” עליו ואז הוא יצא לשליחות והצליח.

בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ משה. ממילא – כך הרב אמר אז – יש גם “תסביך בריחה”. לברוח מהשליחות. להמשיך להיות רועה צאן, צדיק נסתר. אז התורה אומרת “כי תצא למחלמה”. אל תפחד. צא למלחמת השליחות שלך וה’ יצליח דרכך ותיקח גם “שביו” ניצוצות קדושה שנפלו לקליפות וייצאו לחופשי בזכותך. המשך יום נעים חברים

הבעיה של התבוננות בכלל שהמודעות שלנו לא ממש חודרת לעומק התת מודע ששם מרכז האישיות כידוע. כלומר שאליבא דאמת איני מכיר את עצמי כלל. לא את המעלות שלי ולא את החסרונות שלי. ויכול להיות מאד מוטעה בקשר לשניהם. ממש מהקצה אל הקצה.

יש מי שיחשוב את המעלה שלו לחסרון. וינסה לתקן. וחסרום למעלה. וינסה להגדיל. כל כך למה? כי זה מנותק ממעשה ממילא זה הכל הכח המדמה הלא מתוקן שהוא “עגל הזהב” כלשון הרב.

הרב פעם אמר שהיו צדיקים שעד גיל 40 לא ידעו האם הם שייכים לקליפה או לקדושה.

ממילא ההתבוננות על דבר מצבו לא ממש משנה את האדם. מה שכן חודר ומה שכן משנה זה רק המעשה בפועל. המעשים שלנו משקפים את העומק של תת מודע שלנו ומשנים אותו הן לטוב והן למוטב. לכן הרבי מאד מאד הגביל בדור שלנו דור השביעי דור המעשה את עבודת ההתבוננות ודרש מעשה מעשה ועוד פעם מעשה. יש מכתבים של הרבי חריפים ביותר על זה.

זה לא רק שמי שעוסק בהתבוננות יתר על המידה לא באמת מתקן שום דבר. וגם מבזבז את הזמן וכו. בעיקר הוא באשליה לגמרי בסרט לגמרי אודות מהות עצמו. הוא חושב שטבעו התעדן אבל ממש לא.
מתי כן שייך ורצוי להתבונן? כשאתה מבין שהגעת למבוי סתום. שאתה תקוע. כשאתה על הקרשים. אז תתבונן התבוננות אליבא דנפשיה איך לצאת מה”בראך”. אם תרצה המצב הזה גופא הוא מעין “סיבה” שהקב”ה מזמין

אבל הבעיה האמיתית, הבעיה אולי הכי קשה בנפש, שהיא ממש אם כל חטאת, ורבים חללים הפילה וכו. היא הבישנות שלא במקומה. אכן שלושה סימנים לאומה זו וכו. אך יש ביישנות שהיא מחלה. כשיש לבן אדם צורך חיוני במשהו. או הוא מרגיש בנפשו לפעול איזה פעולה. אבל הוא מתבייש… יש איזה סיפור קיצוני שפעם קראתי על זה אולי אכתוב בהמשך.

לדוגמה. לפעמים לבחור יש בעיה (כידוע שלבחורים יש בעיות). והוא סוחב את הכל בתוך עצמו. כי הוא נורא מתבייש… אז הוא אוכל את עצמו.. אומרים לו בחור לך למשפיע שלך לך אל הרב שלך תשיח את הדאגה שלך ותסיח אותך מדעתך! אבל הוא עדיין מתבייש.. לאמיתו של דבר הבושה שלו היא בעצם הגאוה שלו כמוסבר ב”פרק”

בעצם יש עוד משהו. אולי זה אותו דבר. יש *חרדה*
הרב פעם אמר שמחשבה זרה זה חרדה. או שמא חרדה היא מחשבה זרה.
זה כל כך תפס אותי שנשארתי אצל הרב והתחלתי לצלם והשאר היסטוריה.
ממה הבן אדם הכי חרד? הבן אדם הכי חרד להישאר לבד. בשפה של הפסיכולוגיה זה נקרא “חרדת נטישה”. הבן אדם נורא מפחד שהחברים יעזבו אותו או הורים יעזבו אותו או הרב שלו או המשפיע שלו יכן הלאה.

איך זה קשור לבושה? מאד פשוט. הבן אדם מפחד לדבר על מה שמעיק לו למשפיע שלו כי הוא מפחד שהוא ינטוש אותו. או להרב שלו וכו. לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. כשהרב שלך או משפיע שלך מרגיש שאתה מדבר מתוך הלב השבור שלך הוא יתמלא עליך חמלה וילמד עליך זכות ויעודד אותך ויראה לך דרך איך לחזור לדרך המלך

בוקר טוב חבר’ה. על הקב”ה נאמר “לית מחשבה תפיסא ביה כלל”. המחשבה לא תופסת בהקב”ה. המחשבה, השכל, בכללי, לא
“קולטים” מי זה הקב”ה. ולא שאולי קולטים קצת בכל זאת. אלא שלא
קולטים “כלל”!

מה זה אומר בפועל? בפועל זה אומר שכל התיאורים
שיש לנו על הקב”ה והיחס בינינו להקב”ה הם רק משלים. כשאני אומר
שהקב”ה מלך – זה רק משל. כשאני אומר שהקב”ה הוא אבא – זה גם משל. כשאני
אומר שהקב”ה הוא יש אמיתי ואני אין ושפל וכויצא זה כל משלים

מה המכוון של המשל? המשל מכוון לעורר את הרגש.
לא את השכל. לכן אם אני מרגיש שהקב”ה הוא אבא שלי הוא אכן אבא שלי. אם אני
מרגיש שהקב”ה הוא מלך הוא אכן מלך. זה הכל רגש, זה שפת רגש שמבוטא באותיות
כאילו של שכל. הבן אדם צריך למצוא את ה”ציור” של הקב”ה שהכי
“עובד” בשבילו שהכי מדבר בשבילו שהכי מוחשי בשבילו

מה המשל החסידי? מאד פשוט. תסתכלו ב”אמונה
ובטחון” של הרב. המשל על הקב”ה הוא הצדיק. לכן מי שמקושר לצדיק אמת הוא
מתחיל “להרגיש” את הקב”ה לא רק להבין אותו

מה המכוון של המשל? המשל מכוון לעורר את הרגש.
לא את השכל. לכן אם אני מרגיש שהקב”ה הוא אבא שלי הוא אכן אבא שלי. אם אני
מרגיש שהקב”ה הוא מלך הוא אכן מלך. זה הכל רגש, זה שפת רגש שמבוטא באותיות
כאילו של שכל. הבן אדם צריך למצוא את ה”ציור” של הקב”ה שהכי
“עובד” בשבילו שהכי מדבר בשבילו שהכי מוחשי בשבילו

מה המשל החסידי? מאד פשוט. תסתכלו ב”אמונה
ובטחון” של הרב. המשל על הקב”ה הוא הצדיק. לכן מי שמקושר לצדיק אמת הוא
מתחיל “להרגיש” את הקב”ה לא רק להבין אותו

אבל כל ילד חסידי הוא בעצם צדיק. אז אולי לא
צריכים ללכת לצדיקים אלא להסתכל על הילדים הצדיקים… הילד שמלא שמחת חיים ורגש של
חמלה ורחמנות כלפי הזולת הוא בודאי צדיק. אני חושב שאפשר אפילו לבקש ממנו ברכה…
כלומר החבר שלך שהכי אוהב אותך הוא ה”צדיק” שלך. ואם אתה אוהב אותו חזרה
אז אתה ה”צדיק” שלו לגמרי. וכמה שיש לך יותר רגש של חמלה ורחמנות על
הזולת ככה אתה יותר “צדיק” ויותר “רבי”… כי מי הוא
ה”רבי”? מי שיודע הכי לרחם עליך הוא ה”רבי”
שלך. אז גם אתה יכול להיות “רבי” אם אתה רק יודע
לרחם על החבר שלך, ולומר לו מילת עידוד ולעודד אותו אם אתה רואה שהוא קצת נפל
ליאוש… יום טוב צדיקים!

לכן אולי כתוב “אל תגעו במשיחי”. אל
תגעו בילדים הטהורים והקדושים האלה. יש להם הקב”ה בלב, יש להם היכרות אישית
עם הקב”ה. אל תלמדו אותם מי זה הקב”ה, אדרבה, תלמדו מהם מי זה
הקב”ה, ומה זה רגש של חמלה ורחמנות ושמחת חיים

המבוגר חושב שהוא “מלמד” את הילד.
האמת הוא ההיפך מזה – הילד הנשמה הטהורה שרק הגיחה לעולם הוא זה שמלמד את המבוגר
מי זה הקב”ה. רק מה למבוגרים האלה יש המון גאוה וישות. והתורה מרחמת עליהם
ואומרת “ושיננתם לבניך” אבל לאמיתו של דבר זה בדיוק הפוך. הילדים הם אלה
שמלמדים אותך. הרב איציק שפירא פעם דיבר על זה

מה היה הטענה של אדמו”ר הזקן על המתנגדים? מובא בבית רבי כמדומני, “דנתם אותנו שלא בפנינו. התרתם את דמינו מבלי לשמוע אותנו כלל”. הפלא באמת איך הגאון מוילנה “שכח” כלל כזה פשוט? כנראה שהפחד מפני ה”כת” היה כל כך גדול שהתירו את דמם כפשוטו (כלומר התירו להרוג אותם!) מבלי לדבר איתם כלל!

אבל אני שואל שאלה אחרת. איך בכל זאת נמצאו חבר’ה שמסרו את נפשם כדי להיות חסידים של אדמו”ר הזקן למרות החרם (שלכאורה על פי תורה וחתום על ידי הגאון בעצמו ומי יבוא אחרי הגאון?). ודוקא מבכירי התלמידים של הגאון כידוע. אשמח לתשובות. התשובה הכי מעניינת תזכה בפרס 🙂 אם משהו לא מיבן תשאלו שאלות. לילה טוב בינתיים

המענה של א’ התלמידים:

התשובה שחשבתי על השאלה ששאלת מקודם שידוע “שמים גנובים ימתקו” משל שכמו שאם תגיד לילד לא לפתוח ארון מסוים זה ענין של זמן עד שתמצא את הארון הזה פתוח אז ככה גם כאן שהגאון לא הסכים לתלמידים שלו אפילו לדבר אם החסידים אז באופן טבעי זה עורר סקרנות אבל אדמור הזקן לא התנגד שהחסידים שלו ילמדו תורת הגאון וכו’ אז לא היה להם משיכה לזה וד”ל.

המענה שלי:

תודה על המענה . מה שאתה כותב זה מענין. אבל אני יותר מאמין במה שכתוב בתניא אגרת הקודש ד (אני כבר כמה שנים טוען שזה הפרק הכי חשוב בתניא). יש מה שנקרא נקודת פנימיות הלב. כשיש משהו שנוגע לך מאד, אתה ממש לא יכול לחיות בלי זה, אז מתעוררת נקודת פנימיות הלב, הייתי אומר סוג של הכרה פנימית ראיה פנימית מה נכון לעשות. הרבי בכלל ואדמו”ר הזקן בפרט זה אחד שמגלה ומעורר את נקודת פנימיות הלב של יהודי. ואז הבן אדם פשוט רואה בראיה םנימית איפה האמת ואיפה השקר. וזה הרבה יותר חזק מכל שיכנוע שכלי חיצוני. זה מה שנקרא יחידה שבנפש. אז אדמו”ר הזקן הדליק את נקודת פנימיות הלב, את בחינת היחידה שבנפשם. ואז הם הלכו אחריו

במילים אחרות אדמו”ר הזקן פשוט גילה אצלם רוח הקודש (כך הרב מסביר בשיעורים בסוד ה’ שגילוי יחידה זה מה שנקרא רוח הקודש וזה למעלה מגילוי אליהו). אז הם פשוט ראו את האמת והלכו עם אדמו”ר הזקן

בעצם כל התכלית של עבודת ה’ על פי חסידות ובמיוחד על פי שיטת הרב הוא לגלות את רוח הקודש של היהודי (ראה בספר שיעורים בסוד ה’ כרך א קרוב להתחלה)

או אולי יותר פשוט. הוא אמר “טעמו וראו כי טוב ה'”. הוא נתן להם “לטעום” את טוב ה’ הוא פתח להם את הלב והראה להם שאפשר לעבוד ה’ גם עם הלב ולא רק עם המוח. והם הלכו אחריו. כעצם יש סיפור על המגיד כשהוא הגיע לבעל שם טוב אז שמה זה ממש פשוט

“אני אמרתי מה רציתי בתחילת הבריאה: אלקים אתם. אריז”ל אומר שזה הולך על הגילוי שת היחידה שבנפש. מי שזוכה לגלות את היחידה שבנפש, מתקיים אצלו הרצון המקורי של הקב”ה במעשה בראשית ש”אני אמרתי אלקים אתם” וכך גם כן מתגלה אצלו הניצוץ של משה רבינו” (שיעור ז אדר תש”ע שא נור)

צריך להבין מה זה אומר. ביחידה אין כללים. אין אותיות. הכל אינטואיציה טהורה. ראה שיעורים בסוד ה’ בהקדמה
אי אפשר להביא משיח כשמשחקים לפי הכללים. שיעור של הרב לפני כשנתיים בשבת סליחות בתל אביב שמאד כדאי ללמוד כהכנה לראש השנה
גם שיעור של שבת סליחות שנה שעברה מאד כדאי ללמוד

במילים אחרות אי אפשר להביא משיח כשהולכים “על גשר ברזל” – הלשון שחוזר על עצמו בהמון שיעורים של הרב

“פרק בעבודת ה” זה איך משפיע צריך “לאפס” את עצמו לפני ההשפעה. לא איך לאפס את המושפעים שלו. מי שילמד לעיון יעלה על זה. זוהי הסיבה בפשטות למה ה”פרק” לא שייך כלל לגיל ישי”ק בודאי לא שיעור א

המשפיע צריך להיות בתכלית השפלות. והמושפע צריך להיות בתכלית השמחה. ואז ההשפעה מתקבלת בכי טוב. המשפיע שמשפיל את התלמיד הופך בעצם להיות “נוקבא” כידוע