(מעין תגובה לאכל דג מסריח, חטף מלקות וגורש מן העיר)
פרשיית רוזמנברג (הדלקת משואה ביום העצמאות בהר הרצל ע”י הרב רוזנברג) הצליחה להרעיש רוחות בחב”ד. אחרי כו”כ כתבות בעניין, ראיתי אתמול את המאמר אכל דג מסריח, חטף מלקות וגורש מן העיר של עורך האתר.
הבא לקמן – מעין התייחסות שלי – מה שעולה בדעתי בהנושא.
הערה הראשונה והחשובה: האמנם ה”ציונות” שבה נלחם אדמ”ר רש”ב היא אותה ציונות שאתה הרבי מצא דרכים להתסתר (ז”א חמישים שנה אחרי)?
התשובה – ברור, שלא.
לא ראי זה כראי זה.
הציונות של תחילת המאה ה20 היתה מאד אנטי דתית, והציונות של הקמת המדינה אף כי היתה ג”כ די אנטי דתית, אבל בהחלט כבר הי’ אפשר למצוא דרך לשיתוף פעולה, וזה מה שהרבי עשה.
יש לציין, שהרבי נמנע בדרך כלל לצאת נגד ציונות בפומבי, ועשה זאת עפ”י רוב “מאחורי הקלעים”. אפי’ בעניין של “אתחלתא דגאולה” – הרבי נמנע מלדבר על זה יותר מדאי בפומבי.
עכשו – 63 שנה אחרי קום המדינה – אותה ציונות שהקימה את המדינה כבר לא נמצאת בעולם. אין כיום ציונות חילונית. יש מה שנקרא “פוסט-ציונות” – אבל זה כלל וכלל לא ציונות. כל הויתורים ומו”מ עם מחבלים – זה פוסט-ציונות, זה לא ציונות כלל וכלל.
יש לזה גם מעלות – כבר אין שנאה לדת, יש הרבה עזרה לדתיים ע”מ לעזור להם להשתלב בחברה המודרנית, אבל בכלל – זה “מדינת כל אזרחי’ה”
אז בתור “מדינת כל אזרחי’ה” – אני לא מבין מה כ”כ שונה הטקס שנערך בירושלים בהר ע”ש הרצל, ובין איזה שהוא טקס שייערך היכן שהוא ברוסי’ה, לדוגמה, במקום הנושא של של לנין וכיו”ב.
ההבדל היחידי – שכל הטקסים ברוסי’ה, עד כמה שידוע (וזה ידוע ומפורסם) – משתתפים שמה נציגי “כל הדתות” – כולל נוצרים ומוסלמים, והרב הראשי דשם לוקח חלק באופן קבוע בכל האירועים האלה.
וזה בודאי נעשה “בשם כל השלוחים” ואין פוצה פיו ומצפצף.
אז אם שמה מותר – למה כאן אסור?
(אני כבר לא מדבר על כך שה”דו-שיח בין הדתות” – הי’ מופרך לגמרי אצל הרבי, ובערל לאזאר אכן לוקח בזה חלק (לפחות רשמי).
ישנו חלק שני, והוא – ציונות הדתית.
כשרואים באיזה מצב נמצא כיום חב”ד – בעיקר בתחום המעשה בפועל – בקירוב רחוקים, במלחמה נגד החזרת השטחים וכו’ – אז ממילא שואלים את השאלה המתבקשת – אולי טעינו בדרך?
אז מה פלא שרבים וטובים מגיעים למסקנה שהדרך של ציונות הדתית הצליחה יותר, והוכיחה את עצמה יותר (לאחרונה גם אני התחלתי ללמוד משהו ממאמרי של הרב קוק זצ”ל – ולהגיד את האמת – מאד התרשמתי לטובה מרוחב בינתו, ומעומק הסתכלותו על המציאות של לפני מאה שנה שלא היתה פחות מסובכת מהמציאות של היום. ובכל זאת – הוא רואה במציאות דאז הרבה אור ותקוה ותוכנית אלוקית)
אז לדעתי התהליך בו רוזנברג הוזמן להשתתף ואכן להשתתף – הוא פשוט מבטא את תחושב המשבר העמוק, בו נמצאת כיום חב”ד – תנועה ללא מטרות, תנועה עם סיסמאות שמרחיקות ממנה רוב אכלוסי’ה חרדית, תנועה ללא דרך.
אם כבר רוצים לנתח את התופעה – אז צריכים לנתח אותה לעומק ולא רק שיטחית.
וכמובן – וגם כמובן משיחיזם גרם לכך הרבה – יש טישטוש גבולות כללי בכל מה שקשור לחב”ד. כמו טישטוש גבולות בפעילות, כשיום כבר אין זה סוד שיש הרבה פעילות מעורבת בנים בנות, כמו טישטוש גבולות בעסקנות – כפי שכתבתי למעלה ועוד הרבה יש מה לכתוב, כמו טישטוש גבולות באמונות – במה ראוי להאמין ובמה אסור להאמין.
היום זה בידיו של כל אחד ואחד. ואיש הישר בעיניו יעשה. ובי”ד בודאי לא רוצה להתערב, כי זה רק עושה צחוק מכל העניין, כי בדברים הרבה יותר חשובים הם שותקים.
לסיכום: אנו צריכים להיות מודעים לשינויי התקופה, ולא ללחום את המלחמות שכבר נגמרו עם האוייב שכבר לא קיים.
במקום זה עדיף להוביל את המאבק שיהי’ וועד הרבנים כמו שהרבי רוצה, ז”א וועד רבנים מאוחד, ושייבחרו ע”י הבחירות, ויתחלפו מפעם לפעם, ושיהי’ מאוחד לכל הזרמים בחב”ד.
זה לדעתי העיקר אם רוצים שחב”ד (לפחות בארץ) ימשיך להתקיים בתור תנועה.
