דפי העבודה לילדים
לחיים לחיים. כפי שכולם רואים, יש הרבה דפים לחלוקה, וכדאי מאד-מאד שכל אחד יקח ויחלק, וכל המרבה הרי זה משובח. יש דף חדש, שכנראה לא נמצא כאן, שבירושלים, בחיידר, התחילו לכתוב – לקחת משהו נחמד שמתאים לילדים בכתה א-ב-ג, דף עבודה מתוך השיעור. דף עבודה לילדים – בשבוע האחרון היה על הפסוק “לא תבשל גדי בחלב אמו”, וכך כל שבוע צריך לצאת דף. גם דף שכדאי מאד לקבל, להפיץ, במיוחד לתלמודי תורה – ומה שטוב לגדיים טוב גם לתישים. גם אני מאד נהנה לעשות את דף העבודה הזה. אחד מהדברים היחידים שאני מצליח לעשות… היו כמה דברים ממה שדברנו עד כה שמתאימים לדף, אבל נאמר משהו שאפילו עוד יותר כיף לדף העבודה של השבוע. שוב, כל מי שקשור לאיזה חיידר – זה העיקר, “המעשה הוא העיקר”, שהמעשה הוא דף עבודה עם ילדים בחדר.
חיבור העצם (“לי”) והשם (“לשמי”)
הרש”י הראשון של הפרשה: “‘ויקחו לי תרומה’. לי – לשמי”. ידוע בכל ספרי החסידות שיש דגש מיוחד ברש”י הראשון, “הכל הולך אחר הפתיחה”, הכותרת של כל הפרשה. לכן אומרים שכותרת כל פרשת תרומה, וכל הפרשות שיבואו אחר כך – פרשות המשכן והמקדש, וכל תורת כהנים – היא מלה אחת, “לשמי”, לשון רש”י שכוללת כל מה שיבוא בעצם עד סוף כל התורה, עד בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו. הכל צריך להיות “לי – לשמי”. בספר התניא פמ”ז מביא מהזהר ש”ויקחו לי תרומה” היינו “אותי אתם לוקחים” – “לי” כמו “אותי”. אם כן, לפי פירוש הזהר “לי” הוא יותר מ”לשמי” – לא רק שם (גילוי), אלא לקיחת העצמות ממש. אך כמו שנסביר בהמשך, אם רש”י אומר “‘לי’ – לשמי” הכוונה שצריך לחבר את העצם עם השם (התפקיד של ישראל – ישראל = עצם שם עם תוספת א, הכולל המחבר[1]). עצמות אי אפשר לפרש – אפשר להיות שם, כל יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות, אבל לא לעשות ממנו מחשבה, “לית מחשבה תפיסא ביה כלל”. מה אפשר לחשוב? “אז נדברו יראי הוי’… ולחושבי שמו”. אפשר לחשוב את השם. אפשר לדעת שיש עצמות, אבל לא לחשוב את העצמות. צריך מחשבה, כל הזמן מחשבות טהורות, ומחשבות טהורות הן בזכות השם. גם בזכות בית המקדש, מי שנמצא שם מתמלא מחשבות טהורות, “כי מלאה הארץ דעה את הוי’ כמים לים מכסים” – הדעה היא מחשבות. עד כאן הקדמה, שהרש”י הראשון כולל את הכל.
דילוגי אותיות ל”בן עשר קופץ כגדי”
ידוע שאחת הדרכים שהתגלו דווקא בדור האחרון שלנו היא לחפש דילוגים בתורה, בסוד “בן עשר קופץ כגדי”. כנראה שדלוגים בתורה מתאים לפתוח החשיבה של בן עשר. כלומר, גיל עשר הוא הגיל האידיאלי כדי לחפש דילוגים בתורה (כולל דילוגים מתוחכמים כו’). יש פה דילוג מופלא ביותר, בפסוק עליו רש”י אומר “‘לי’ – לשמי”. נכתוב את כל הפסוק: “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”. קודם כל נספור את האותיות בפסוק – 56 אותיות. קשור לשרש הכי חשוב של הפסוק – נדב, שהוא גם שם הבן הבכור של אהרן. כל נושא המקדש מתחיל מנדבת הלב, “מאת כל איש אשר ידבנו לבו”. ידבנו = חסד. נדב = יהלום של 7. “אשר ידבנו לבו” עולה תורה. “מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” = בטול (פנימיות החכמה) פעמים חסד (ידבנו). הכל מאמר מוסגר. היות שרש”י כותב “‘לי’ – לשמי” ה”בן עשר” מחפש בדילוג. אפשר לחדד יותר, כל שיחות הרבי על רש”י הן ל”בן חמש למקרא”, וכל הרמזים שאנו עושים כנראה קשורים ל”בן עשר קופץ כגדי”. אם כי הרמזים גם מאד מתאימים ל”בן חמש למקרא”, שהרי “בן עשר” צריך ללמוד משנה, אך הראש של לדלג באותיות התורה שייך לבן עשר (שבמשך חמש שנים הספיק להיות בקי באותיות המקרא, ועכשו בגיל עשר יכול להיות חפשי בהן לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות).
“לשמי” בדילוג בפסוק
הכי נחמד היה אם אפשר היה למצוא בתוך הפסוק את המלה “לשמי”, כפירוש רש”י. נחפש, המלה נמצאת: “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”. יכול להיות ישר וגם הפוך. יכול להיות גם בעיגול, אך כאן לא בעיגול. הכל מתחיל מה-ל של הלב (עיקר סוד הלב, באותיות דרבי עקיבא הלמ”ד היא לב מבין דעת, וכן באבולעפיא, לב היינו ב למדין פנים בפנים), “ידבנו לבו”, ונדלג למפרע (בסוד הרמת תרומה מלמטה למעלה, וכן ר”ת “ידבנו לבו” הם לי למפרע) 9 אותיות – נגיע ל-ש של “איש“, עוד 9 אותיות – ל-מ של “תרומה”. כתוב בזהר ש-תרומה היינו תורה–מ, תורה שנתנה ל-מ יום, או, פירוש חשוב נוסף, תורת רבו שאדם עומד עליה לסוף ארבעין שנין. עוד 9 אותיות אחורה מגיעים ל-י של “ויקחו”. זו כבר פנינה מספיקה בפני עצמה. כמובן שמי שאוהב לחשב סיכויים, הסיכוי מאד קטן וקלוש, אבל קיים. אם רק היה זה – ספק אם היינו אומרים, כמה שכבר יפה מאד. כעת נראה איך ה”לשמי” קובע את כל מבנה הפסוק: כמה אותיות יש בכל הדילוג? כח אותיות (אחת ועוד ג”פ ט), ב”פ יד, “מקדש א-דני כוננו ידיך”. כמה אותיות יש לפני ה-י? 14. כמה יש מה-ל עד סוף הפסוק? 14. כמובן, הא בהא תליא – ה”לשמי” כאן קובע בדיוק את אמצע הפסוק, 28 אותיות באמצע, יד–יד, ויש יד לפני ועוד יד אחרי. סה”כ ארבע ידות (שתי ידי ה’ כביכול[2] בתוך שתי יד האדם המתנדב ובונה את המשכן-מקדש), כאשר ה”לשמי” הוא בדיוק מרכז הפסוק (בסוד “כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה”).
חוש בשעשועי תורה
תופעה כזו מאד-מאד ראוי שכל אחד, כל ילד בחיידר, מ”בן חמש למקרא” והלאה כבר יקבל השראה מ”בן עשר קופץ כגדי”. אמרנו שגם גדולים, גם אנחנו, מתחיים – מתעטשים, “יהל אור” – מתופעות יפהפיות כגון דא. תיכף נדבר על חוש. כל דבר צריך חוש. להנות ממשהו זה חוש, ואם אינך נהנה סימן שאין לך חוש – לא שאתה לא מבין, אבל אין לך חוש. ברוך ה’ יש הרבה אנשים שיש להם חוש, שנהנים מכך – “ושעשע יונק על חר פתן” (= “מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים“), שמשתעשעים עם שעשועי תורה (המפתים אותם להתעסק בהם תמיד [על חשבון…], פתן לשון פיתוי), וזו דוגמה יפהפיה.
[1] במילוי, עצם שם = 854 = משכן מקדש = “יברכך הוי‘ וישמרך” = אל (של ישראל) במילוי, ראה לעיל. חלק המילוי = שדי (סוד מרדכי היהודי, ודוק). במספר קדמי, עצם שם = 2205 = 5 פעמים אמת, “אהיה אשר [פעמים] אהיה“, הערך הממוצע של 5 האותיות!
[2] יש לומר ששתי הידים הפנימיות של ה’ כביכול שבהן רשומת המלה “לשמי” (בהן ה’ רומז באצבע כביכול שכל מה שהאדם עושה יהיה לשמי, דהיינו סוד התלבשות ידי ה’ בידי האדם – לא רק ש”הוא הנתן לך כח לעשות חיל” בפועל אלא שבכך הוא גם נותן לך כח שכלי ונפשי לכוון את כל מעשיך “לשמי”, לדעת את ה’ שהכל ברא, ופועל דרכך, לכבודו – “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”) שבהן כח אותיות הן כנגד כח האותיות – המתחלקות באופן טבעי ל-יד יד – של הפסוק הראשון של התורה: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”. והנה, הכח הפנימי של תרומה (שבו רשום “לשמי”): “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” = 2220 = 60 פעמים 37, ואילו “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ” = 2701 = 73 פעמים 37. ביחד הם עולים 4921 = 7 פעמים 19 פעמים 37 = 7 פעמים 37 במשולש (703 = “ואת הארץ“; כל פסוק “בראשית וגו'” = המשולש של 73) = 19 (חוה) פעמים שבעת ההבלים (הבל בן חוה; חוה היא הנקודה האמצעית של הבל) שבהם נברא העולם (הרמוזים בתחלת קהלת: “הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל”).
והנה, ה-כח אותיות “יקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ל” מתחלקות ל-יד יד באופן טבעי – יד אחת עד סוף תבת “מאת” ו-יד שניה מתחלת תבת “כל”, ודוק. ה’אמצע’ של כח אותיות אלו, על דרך תבת “שלשה”, האמצע של כח אותיות “בראשית וגו'”, הן אותיות: ו ה י ב = 23, כאשר שאר האותיות = 2197 = 13 בחזקת 3.