יתבררו ויתלבנו…

לדעתי הגיע זמן לפתח דיון ציבורי אמיתי בנושאים העודמים על הפרק בחב”ד.

להלן ניסוח השאלות ששלחתי לא’ הרבנים הבולטים בחב”ד היום.

אתם מוזמנים להגיב!
עצם השאלה שלי היא – איך פועל על בחור ישיבה/תלמיד(ה) בית ספר לחב”ד/בעל תשובה הדיבורים החוזרים ונשנים ע”ד העליונות של הקבוצה (חב”ד), ועליונות של המנהיג (הרבי), ונצחיות המנהיג (הרבי)?
איזה רושם זה עושה עליו?
האם זה לא מביא לידי גאוה מיותרת, וחוסר יכולת לתקשר עם מישהו שמבין טיפה אחרת?
ועוד ועיקר – היות ואלה הם הדברים שהם למעלה משכל לגמרי, ולא רק למעלה מהשכל, אלא היפך השכל ממש, אז בן אדם עושה מאמץ להדחיק את השכל הבריא שלו, מה שמביא בסופו של דבר לתוצאה שלילית ביותר – בן אדם לא מסוגל לחשוב בכלל, לא פשוט ניטרל את השכל שלו בתחומים החשובים בחייו, ובכל מה שקשור לאמונה.
[מהשיעור של דאשיף – עפ”י כללי חינוך והדרכה: המחנך צריך לבנות את הגבולות של המחונך. ברור, שהחינוך להנ”ל הורס את הגבולות, ולא בונה אותם]

והיות וכל התקשרות בין בנ”א הרבה תלוי בשכל – כי עפ”י שכל אפשר למצא את “מכנה המשותף” משא”כ כזה זה נוגע לאמונות וכו’ – אז בן אדם שלא מסוגל להפעיל את השכל שלו, ולהבחין בין הרגש החסידי שלו לבין ההלכה למעשה,ולבין המציאות בשטח  – ממילא אין לו שום דרך להיות בקשר אמיתי עם מישהו  שלא חושב כמוהו.

והרגש של “עליונות” המפותח והמפוטם מגיע לכאלה רמות, שההבדל בין “מתנגד” ל”גוי” נהי’ דק ביותר, וההגדרה של “מתנגד” כמובן – זה כל מי שלא חושב כמוני.
ראיתי לא מזמן כתבה מעניינית על המודעות של ראשי ישיבות בהישיבות הליטאים:
http://www.bhol.co.il/ColumnArticle.aspx?id=25392&cat=4&scat=34
האם זה לא קיים במחננו ובמידה עוד יותר מוגזמת?

בקיצור אולי השאלה הנכונה היא – עד כמה צריכים להדגיש את ה”עליונות” ו”גאות יחידה” והיות הרבי “צדיק הדור” ו”נשיא הדור” ו”משיח שבדור” (ובכלל – כל העניינים ה”בומבסטיים”, שהם היפך השכל לגמרי, וכאמור, הורסים את כל גבולות אצל התלמיד/מחונך), ועד כמה צריך להיות מודגש שהרבי הוא ג”כ בן אדם, ובן אדם עלול לחלות, לטעות ואפי’ למות, ואין בזה סתירה כי כך הקב”ה ברא את העולם. וגם – שגם שאר זרמי היהדות כולם קדושים, ואם מישהו לא מסכים אתך – זה לא אומר שהוא “מתנגד” ו”כופר” וכו’ וכו’ (בקיצור – כל העניינים הבונים את הגבולות אצל התלמיד/מחונך)?

לכאורה, המצב של היום – הוא חוסר איזון מוחלט, וזה מתנקם בפועל ממש – בניתוק משאר עמך ישראל (וכמו שאמרתי – מה שחבדניקים נעדרים מלהלווי’ה של קרבנות הפיגוע – זהו לדעתי ביטוי קיצוני של רגש ניתוק מכל שאר בנ”י, ועוד יותר – ניתוק מהמציאות בשטח), ומפתח גאוה וגסות במידות שלא שערום אבותינו, והעיקר – הוא מנטרל כל אפשרות של השפעה הדדית בין שאר זרמי יהדות לחב”ד, וביקורת חדדית שהיא מאד מאד חיונית לכל התפתחות (כמו שזה הי’ מדורי דורות של חסידות מתחיל מדורו של בעש”ט)

ברור, שבשנות היוד”ים הרבי הי’ צריך לבודד את שארית הפליטה של החב”ד ע”מ לבנות אותה מחדש כמעט מאין ואפס, מכאן כל הדיבורים המבהילים את הרעיון. אבל ב”ה חב”ד גדלה, וצריך להיות יותר אורות בכלים בכל מה שקשור בקשר תקין עם שאר העולם, כולל – עולם היהדות החרדית, והדתי-לאומית.
לא צריכים לאבד זהות, אבל לא צריכים ג”כ להתנתק לגמרי, והעיקר – לא צריכים להתנתק מהמציאות בשטח ומההלכה.
איך מגיעים לאיזון נכון בכל הנ”ל?

איך שאני רואה את המצב – המשפיעים אפי’ לא מתחילים להבין שיש איזה שהיא בעי’ה בכל ההגזמות האלה, ההורסים את המושפעים שלהם, ואינם מודעים לכך שיש כך קצוות, ויש כן מינון נכון, ויש כאן פרופורציות בריאות ולא בריאות.

לדעתי כל הנ”ל שוה דיון ציבורי ענייני ופתוח, שבודאי יתרום רבות להתפתחות וצמיחת עניינים בחב”ד
רציתי להדגיש שוב – השאלה היא לא כ”כ מה נכון ומה לא נכון, השאלה לדעתי – באיזה פרופורצי’ה זה מזיק, ובאיזה פרופורצי’ה זה מועיל.
בדיוק כמו עבודת המרירות – כידוע בתניא – בפרופורצי’ה מסויימת זה בריא ומועיל, וכשזה יתר על המידה זה מזיק ביותר.
ובודאי זה כך גם ביתר ענייני ה”עבודה”

בכבוד ובברכה
יצחק