דיקור סיני – שיטה רוחנית של רפואה

המשך »

הזיווג כמשל העיקרי בתנ”ך ובקבלה

כל התנ”ך הוא מדמה את היחס של יהוה עם ישראל כמו זיווג

למה זה? סתם?

זה לא סתם, הזיווג הוא דוגמה הכי מושלמת של מהות הדת והקשר של האדם עם בוראו. ולכן גם נביאם מדברים בלשון של זיוג, וגם מקובלים מדברים בלשון זיוג על הייחס בין ה’ לעמו ישראל

בכל הדתות יש קשר של דת ומין – ראה ספרו של קמבל

מי זה יהוה ומי זה אלהים? ארטיטיפים של אלוהים והויה

מי זה יהוה ומי זה אלהים?

הייתי אומר זה סוג “ארכיטיפים”

וגם ישראל זה סוג של ארכיטיפ אצל יונג

אפשר לדון האם יש עם ישראל או לא, אבל הארכיטיפ קיים וחזק מאד

יש יהודים שמרגישים גוים. ויש גוים שמרגישים יהודים.

ממילא עם וארכיטיף זה לא אותו דבר

אותו דבר על אלוהים. לא חייב להאמין בה’ אבל הארכיטיפ קיים וחזק מאד

מה זה “ארכיטיפ” אפשר לומר סוג של כוח רוחני –

את ה’ בעצמו אי אפשר להבין כלל, אבל הארכיטיפים אפשר ללמוד ולהבין

וזה כל העיניין של דת באמת

ויש להם “אופי” לאלוהים הזה ולהויה הזה

המשך »

מלכודת ההתחדשות

התבוננות והערות שוליים על מאמרו של יואב שורק “אל נהיה סברני הגאולה“

דבר ראשון אני פשוט נפעם מכתיבתו ומדמותו של יואב. עוד לפני כחודש בכלל לא ידעתי כלל על קיומו. אך הפיגוע שבו נרצח בנו דביר הי”ד איך שהוא נגע בכולנו, והדבר הראשון שנודע לי עליו היה ש”הוא הוריד כיפה לפני כמה שנים”.

טוב. התחלתי קצת לחקור, נכנסתי לויקי לקרוא עליו, מצאתי איזה מאמר שלו, לצורך העניין זה היה מאמר על ביטול ההפרדה בין דתיים לחילוניים. התחלתי לקרוא. ו.. הוקסמתי. יש לו איזה קסם. איזה אמונה איתנה. איזה רגש אחריות על הגורל של העם היושב בציון. פגשתי אותו בערב זכרון של בנו דביר הי”ד. לא יודע. בן אדם מלא אנרגיות חיוביות, זה מה שיש לי לומר עליו.

הוא שלח לי עוד מאמר שלו “אל נהיה סרבני הגאולה” שהוקסמתי ממנו לא פחות, וישבתי לתרגם גם אותו. עד עתה תירגמתי כשליש. והבא לקמן זה סוג התבוננות והערות שוליים על מה שקראתי ותירגמתי. שוב – בעיקרון, בכללי, אני מאד מזדהה עם מה שהוא כותב. אני מרגיש בדיוק אותו דבר. הוא פשוט נתן לי מילים בפה.

אבל כא’ ששייך לבית המדרש החבד”י והגינזבורגי כבר הרבה שנים אני מרגיש שיש לי מה להעיר ומה להוסיף לשיח הזה שכול כך חיוני לכולנו, השיח על ההתחדשות הדתית.

הבא לקמן זה הערות שלי בוצאפ אליו שחברו לכדי פוסט שלם.

בכל זאת בתור חבדניק אני רוצה להעיר משהו. הרבי היה המהפכן הכי גדול והחדשן הכי גדול ביהדות של מחצית המאה השניה של המאה ה20. הוא שינה הכל בלי לומר שזה שינוי. הוא עשה מהפכה בלי לומר שזה מהפכה. הוא כל הזמן הצהיר על נאמנותו כקודמו, אך בפועל הדרך שלו שונה בתכלית, והיפך ממש מדרכו של קודמו. זה הדרך של החידוש האמיתי ביהדות. הוא לא הזיז אות אחת בשולחן ערוך. הוא הצהיר כל הזמן שכל מילה וכל אות בכל ספר קודש של תורה שבע”פ היא קודש קדשים. ובכל זאת בפועל הוא שינה הכל ומאד הצליח

אבל גם בכתיבתו של הרב קוק – שמוכרת לי הרבה פחות – לכאורה איפה הוא אומר שצריכים לשנות הלכה? הפוך הוא כל הזמן מצהיר על נאמנותו המוחלטת לכל כללי ופרטי ההלכה לא?

כשאני משווה את הרבי האחרון שהצליח בחדשנותו, מול הרב יצחק גינזבורג שליט”א שאני נמנה על תלמידיו כבר כ10 שנים – שהוא גם חדשן לא קטן אבל הוא ממש נדחק לשולי החברה החבדית. איפה היה הכשלון שלו? ברגע שהוא אמר “הדור השביעי נגמר” “יש עכשיו רבי חדש” – זהו, הוא כבר שרף את עצמו, הפך להיות “מוקצה” לגמרי בעיני החברה החב”דית. תשווה עם מה שעשה הרבי? הוא כל הזמן הכריז “הרבי (חותני) חי”. אז מי מהם הי’ יותר חכם ומי הצליח יותר?

בקיץ האחרון היה סדרת שיעורים מאד מעניינת של הרב יצחק גינזבורג על ההתחדשות הדתית בחסידות של הדורות הראשונים. הנקודה או אחת הנקודות המרכזיות היה – שחסידות לא רצתה להישאר “אנטי-תזה” אלא “תזה חדשה”. כל זמן שההתחדשות היא “אנטי-תזה” זה בכל זאת משהו חלש.

במילים פשוטות, ההתחדשות האמיתית לכאורה זה לא לשבור את הכלים (כלומר ההלכה) אלא להפיח בהם אור חדש. וכך היה דרכה של יהדות לדורותיה.

אתה (כלומר יואב שורק) טוען שהיה תקופה של חורבן ואז היה התחדשות. אבל הקבלה של אר”י זה היה התחדשות לא פחות. והחידוש של בעל שם טוב היא התחדשות לא פחות. אז יש לך עוד שני נקודות של התחדשות שאפשר ללמוד מהם. וכאמור הרבי זה היה עוד חוליה מאד חשובה של התחדשות. אבל אף א’ לא דיבר על לשנות אפי’ אות אחת מכל הספרים הקדושים.

הרבי מדגיש כל הזמן שהמבחן של החסידות היה שמירת ההלכה. זה מה שהכריע האם החסידות זה משהו שמותר לו לבוא בקהל או לא.

מה הרבי כן עשה? הוא בנה עוד קומה.

אגב מאידך החרדיות המודרנית היא גם כן “התחדשות” דתית. אבל שוב – הם שינו את הכל  – כל המושג של “חברה לומדת” וכיוצא – בלי לשנות שום סעיף בשו”ע. הכל מבוסס על פסוקים, על הלכות, על הדורות הקודמים. אז ככה הם יוצרים רושם שכאילו הם ה”יורשים האמיתיים” של היהדות של דורות הקודמים.

אני בתור מתכנת “בגילגול הקודם” שלי – כל מתכנת מתחיל יודע שהכי קל זה לכתוב גירסה חדשה של התוכנה. להתחיל מחדש הכל. אבל זה התאבדות. החברות שניסו ללכת בדרך זה – קוד חדש = פשוט התרסקו.

בקיצור ברור לי שיש כאן אור חדש. השאלה איך להלביש אותו בכלים הקיימים בלי “לשבור” אותם.

אולי עוד דוגמה. רש”ר הירש זה לא היה התחדשות? בודאי שכן. התחדשות שמאד הצליחה. הוא הזיז אות אחת משו”ע? ממש לא!

הדוגמה השלילית – המהפכה הרוסית. מה היה הסיסמא? נהרוס את הישן עד היסוד. אחר כך נבנה חדש. הם מאד הצליחו במשימה הראשונה. בשניה – הצלחה מאד חלקית אם בכלל.

לעומת בן גוריון היה מהפכן לא קטן מלנין. ויש אומרים שמאד התלהב ממנו. אך הוא בחר דרך של שמירת קשר עין עם המסורת, את הסטטוס קווא וכו’. אז הוא באמת הפך את הכל תוך הצהרת נאמנות למסורת וכו’

אך השאלה העיקרית אולי – למה כל אלה ש”ברחו” מהמחנה הדתי לאומי אל חב”ד או אל הרב גינזבורג – מרגישים כל כך סלידה עמוקה מהדרך ה”סרוגה”? דוקא אלה שנולדו שם אלה שגדלו על ברכי התורה הגואלת של הרב קוק. למה הם בורחים, לא סתם בורחים, שונאים את השיטה בתכלית?

תכלית למה התחדשות כשלה? כי ה”ראש” התנתק מה”גוף”. זה דימוי שהרב גינזבגרג דיבר עליו פעם. מה שנקרא בקבלה “ג”ר וז”ת”. שלוש ספירות ראשונות הם ראש. ושבע תחתונות גוף. אך ברגע שהראש מתנתק מהגוף – זה הסוף שלו

הראש לא יכולה לחיות בלי גוף. וזה סיבה של הרבה כשלונות של המחדשים והמתחדשים. אכן אי אפשר לראות את החרדים האלה הסגורים בחומותיהם ומקדשים מלחמת סמרטפונים. אבל הם ה”גוף” וה”הארץ לעולם עומדת”. ברגע שמתנתקים מהם – זה הסוף של אנשי “ראש”.

למה ה”פרסטרויקה” ברוסיה כשלה? כי היו יותר מדיי “אנשי ראש” ליברלים. שלקחו הילוך גבוה מדי. בסוף זה נכשל. בסוף זה הדרדר למשטר של פוטין. שהוא נוראי מהרבה בחינות. אבל העם בוחר בו, אי הוא מפחד מחידושים מרחיקי לכת

הרב קוק – הרבה מהכתבים שלו הבן שלו העלים נכון? ורק אחר זמן התפרסמו. אולי אותו דבר, אותה סיבה.

“החזון של מזרח התיכון החדש” – דוגמה קלסית של התחדשות חילונית, הייתי אומר “משיחית – למה זה כשל”? שוב הראש התנתק מהגוף וזה הביא לכשלון

תכלית שיכנעת אותי שכמה שבא לי עכשיו לעזוב את חבורת תלמידי הרב – כי יש מתח לא קטן גם ביני לבין הרב ועוד יותר מול כמה מתלמידיו – אבל אני חייב לשמור על הקשר. דוקא בגלל שיש מתח. כי ברגע שאתה מתנתק אתה מת. לחיים ולא למוות .

בא לי להסביר איזה מושג בפסיכוליגיה

המושג נקרא מטה-קוגניציה

מה זה אומר? זה אומר מחשבה על מחשבה

יש משהו שאני חושב עליו. ויש מחשבה על המחשבה

זה עדיין מופשט נכון?

אז ככה. עשו מחקר ובדקו ונמצא שהאנשים הטיפשים בדרך כלל חושבים שהם חכמים.

והאנשים החכמים חושבים שהם טיפשים

כמה שהבן אדם יותר חכם הוא חושב שהוא טיפש

כמה שהצדיק יותר גדול הוא חושב שהוא רשע יותר גדול

אבל אצל הטיפשים ורשעים זה בדיוק הפוך.

כמה שהוא יותר טיפש הוא חושב שהוא יותר חכם

וכמה שהוא יותר רשע הוא חושב שהוא יותר צדיק

אז התחילו לחקור למה זה קורה.

והמציאו מושג מטה קוגניציה

כלומר לאנשים חכמים ועדינים יש תמיד מחשבה על עצמם.

ולפעמים היא מוגזמת ביותר ותוקעת אותם בחיים.

ועל זה הרב אומר שמחשבה על עצמו היא שטות הכי גדולה וזה ממש חטא עץ הדעת

בודאי הרב לא בא לשלול כל מחשבה על עצמו.

אלא כשזה הופך להיות מוגזם ואובססיבי אז זה לא טוב

אבל האנשים ה”טיפשים” אין להם ביקורת עצמית כלל.

ואדרבה זה טוב להם שילמדו על שפלות, זה יתן להם מינימום של מודעות עצמית וזה “עץ הדעת טוב”

מה יוצא מזה? שהבן אדם שבדרך כלל יש לו בטחון מופרז והוא חושב שהוא תמיד צודק ואף פעם אין לו ספקות אודות עצמו – שירוץ ללמוד “פרק” על השפלות וירפא לו

אבל מי שהוא בדרך כלל תמיד מלא ספקות האם אני צודק האם אני בסדר וכו – לא כדאי לו ללמוד את זה.

אדרבה עדיף שילמד משהו שיחזק את הבטחון העצמי שלו. וזה לימודי אמונה ובטחון אצל הרב

תחשבו לאיזה קבוצה אתם שייכים 🙂

(הדיונים על “פרק”)

יש שתי דרכי העבודה עיקריים בחסידות. דרך השמחה ודרך המרירות ושפלות. כשהרבי אומר (ובעצם כשאדמו”ר הזקן אומר) שעיקר הוא השמחה – זה לא שולל את דרך המרירות ושפלות. אלא שם אותו בפרופורציה.

ועוד ועיקר . דרך השמחה הוא בחינת “עץ החיים”, המודעות הטבעית, השמחה הטבעית של היהודי.

ודרך המרירות והשפלות הוא בחינת “עץ הדעת”.

מי שמקדים את “עץ הדעת” ל”עץ החיים” עושה את טעות חייו, והוא הופך לו לסם המוות. ומי שנותן לו את ה”עצה טובה” לאכול תחילה מעץ הדעת הוא הנחש הקדמוני, הוא היצר הרע.

לפעמים היצר רואה שאין לו מה לעשות. היהודי רוצה לעבוד את ה’ באמת ובתמים. אז הוא בא בעצת הנחש. “אבל תאכל תחילה מעץ הדעת, מעץ המודעות העצמית”. אז הוא אוכל. והוא מת. כי הוא עדיין לא שייך לזה. ואז צריכים ששת אלפים שנה כדי לנקות את הרעל הזה מהגוף…

העיסוק המוגזם בשפלות כמוהו כפגם הברית ממש. כי השפלות הוא מודעות עצמית. והמודעות העצמית המוגזמת היא היא הפגם ברית כידוע.

אם כן השאלה היא להיפך, האם זה בכלל מותר? יש כמה תשובות. דבר ראשון הרבי אמר כמה שפחות. דבר שני מי שחטא ופגם כו’ אולי זה כן מתקן. אך מי שלא פגם או לא פגם כל כך – זה עצמו הוא הפגם.

אך לאמיתו של דבר הרבי שלל העיסוק בשפלות גם למי שפגם ח”ו. וההוראה שהרבי כיודע היא להסיח דעת מהחטא ומתיקונו. ולהוסיף חיות בלימוד ובמבצעים, ולהשפיע גם על חברים הצעירים בזה. ולא לעסוק ב”תיקונים”. בודאי לא בגיל של ישיבה קטנה.

מי שלומד היטב פרקים כט-ל-לא בתניא זה מאד שקוף שמה. שהעיסוק בשפלות הוא סם המוות ממש. אך לפעמים – כדי לתקן את טימטום הלב כאבן – אז “מיניה וביה” לוקחים משהו ששייך לקליפה ובזה גופא מתקנים. אך צריכים לדעת שעסוקים בסם מסוכן. ומי שאינו יודע שלא ילך לשם כלל. לכן הרבי שלל את עבודת השפלות בדור הזה.

(מתוך “שו”ת סמ”ס שלי)

מבנה בסיסי של הנפש

הנפש שלנו בנויה באופן כזה שיש את ה”גרעין הקשה” של הנשמה, שזה נקרא “עצם הנפש”. ואחר כך יש את כוחות הנפש כלומר שכל ומדות. ואחר כך יש את הלבושים. מחשבה דיבור ומעשה

זה הבנה הכי יסודי של תורת החסידות

השאלה הכי חשובה של “עבודה” היא – מה החסידות רוצה? לתקן את הלבושים, כלומר מעשה בפועל?

או שמא לתקן את הכוחות?

התשובה היא לא זה ולא זה. החסידות “רוצה” את עצם הנפש

למה? כי חסידות היא תורתו של משיח. ומשיח זה גילוי עצם הנשמה הכללית, שהיא היא גילוי העצמות ממש

אז החסידות אומרת בעצם “אנו לא עסוקים כעת ב “גילוים”, אנו רוצים רק עצמות”

החסידות אפשר לומר “קוראת” את עצמות הנפש להתגלות בכוחות הגלויים.

השאלה האם בכל הדורות של חסידות זה היה ככה?

התשובה היא לא. בכל הדורות של חסידות עיקר ההדגשה היה על תיקון המידות. בתניא בכלל לא מדברים על עצמות. כמעט ולא

הרבי קורא לדור שלנו דור השביעי. מה זה אומר בפועל?

כשהרבי קיבל את הנשיאות הוא אמר שאנו דור השביעי. דור השביעי זה אומר שמה שנוגע עכשיו זה עצם הנפש, פחות כוחות הגלוים של הנפש, שכל ומדות.

מה זה אומר בפועל? בפועל זה אומר שכל מה שכתוב בספרים של דורות הקודמים, שהיו מכוונים לתקן את הכוחות ולבושים של הנפש הופך להיות “טיפה” לא רלבנטית. אי אפשר להמשיך ללכת בדרך ישנה.

הדרך הישנה, של היהדות הישנה והטובה הביאה לכך שהיהדות כמעט ונעלמה מעל המפה. הרבי אמר אי אפשר ללכת בדרך זו יותר.

אבל מה כן הדרך? אז הרבי בעצם בנה דרך חדשה לגמרי. הוא הלביש את זה ב”אותיות” כלומר במושגים של הדורות הקודמים. אבל זה משהו חדש לגמרי. רק נראה בחיצוניות קצת דומה לדורות הקודמים. (לכן אנשים פשוט מתבלבלים. הם רואים את ה”מעטפה” הישנה ולא מבינים שבעצם זה “מוצר” חדש לגמרי).

היו שהתנגדו לזה. היו שנשארו להיות “חסידים של דור הששי”. אבל הצעירים הלכו עם הרבי. והם בנו את חב”ד של דור השביעי.

מה היה הסיסמא העיקרית של הרבי? הסיסמא העיקרית היא “המעשה הוא העיקר”

בכל הדורות הקודמים הרגש היה העיקר. או השכל היה העיקר. הרבי בא ואמר עכשיו זה לא כל כך משנה השכל והרגש. מה שנוגע עכשיו זה רק המעשה.

וזה סיפור חדש לגמרי.

כמו שאומרים “תשאל את המתנגד ותעשה את ההיפך” כך במובן מסוים תסתכל מה שכתוב בספרים ותעשה את ההיפך. כי מעשה זה סיפור אחר.

למה דוקא מעשה? כי עולם המעשה קשור עם עצמות. העצמות מתגלה רק בגשמיות, בעולם הגשמי ובפעולה הגשמית

עצם הנפש מתגלה רק בפעולה בגשמיות, במציאות, בשליחות. וזה מה שנוגע בדור הזה.

מה זה “עצם”?

אפשר לחשוב מה זה אומר “עצם”. אני חושב על שני דברים. “עצם”, “עצמי” זה דבר ראשון עצמאי.

כלומר שלא כתוב בשום מקום מה אתה צריך לעשות. לעצם אין כללים. רק אתה יודע. וכל העולם יכול לקפוץ. כי זה מגיע מעצם הנפש שלך.

דבר שני עצמי זה פשוט חזק. “עצום”. כלומר תוקף. מי שעצם הנשמה מתגלה בו הוא תקיף. הוא לא מתפעל מכלום והולך עם האמת שלו.

אז נשאר לנו שאלה אחרונה. איך מגלים את עצם הנפש? התשובה היא :עם השמחה אפשר לגלות/לקרוא את עצם הנפש. הייתי אולי מוסיף, עם שמחה, והתקשרות, ורחמנות אפשר “לקרוא מחדש” את עצם הנשמה.

וזה עיקר ה”תיקון” למי שמחפש “תיקונים” וזה עיקר התשובה (כידוע, תשובה זה ספירת בינה, “אם הבנים שמחה, כלומר תשובה אמיתית גורמת שמחה עצומה, אבל גם להיפך, אפשר לחזור בתשובה מתוך השמחה)

והעיקר – מי שלא שמח לא מסוגל לפעול כלום בעולם. כי כולם רק רואים את הפרצוף המצ’וקמק שלו ובורחים.

איפה הרב בכל הסיפור?

ואיפה הרב בכל הסיפור? זו השאלה הקשה.

בדור הקודם החסידים פשוט הכריחו את הרבי להתגלות, ולקבל את הנשיאות. בדור הזה יש חסידים “ממושמעים” מדיי. בעצם הם לא “חסידים”, הם “תלמידים”. זה לא אותו דבר… אז לא נעים להם “לרדת” על הרב. אז הרב נשאר למעלה. והם (כלומר אנחנו) נשארו למטה. וזה ה”בראך” של הדור שלנו

להרב אין חסידים. יש ילדים טובים שמפחדים הכי בעולם להפריע את מנוחתו של הרב. לכן אנו נראים – כציבור – איך שאנו נראים. כלומר אנחנו אפילו לא כמו בדיחה של הבחירות הקודמות – מפלגת נועם.

אנחנו פשוט כלום. בעולם המעשה אנחנו פשוט כלום.

אנחנו נשב ונחלום שהרב שלנו הכי גדול בעולם. ונריב א’ עם השני. העיקר שז לא יגיע לשום דבר במעשה.

ונחנך את הדור הצעיר להיות מצוברכים כמו בדור של אדמו”ר האמצעי. ונחשוב שכולם טועים ורק אנחנו יודעים את האמת…

ונרוץ לפני הרכב של הרב ונחשוב שזה “התקשרות”…

ההתקשרות זה לבוא אל הרב ולומר לו: אתה נשיא של הדור. הדור הזה על הכתפיים שלך. תתעורר. אנו מחכים לך כבר 25 שנה.

מה זה חי אלול? לפני התגלות תורת החסידות ציירו לנו את הקב”ה כא’ שבא לו לשלוט בנו. אבל “שליטה” הרי זה משהו רע, לא? הדבר הכי מגעיל בעולם כשמישהו מספר לך שאתה ילד רע, או מופרע או כל מיני דברים כאלה. בתכלית הוא רוצה לקבל עליך שליטה, לעשות אותך ל”עבד” שלו במובן המנטלי. בדיוק כמו פרעה מלך מצרים. האמנם הקב”ה הוא כזה? שיש לו “יצר” שליטה עלינו? לפני הבעש”ט היו כאלה שחשבו שאכן כן.

באותה תקופה היהודים ברוסיה, אוקראינה ופולין עדיין לא התאוששו מפרעות של חמלניצקי ימ”ש, וה”מגידים” היו מסתובבים בעיירות ומדכאים את שומעיהם בדרשות שכולם הצדיקו את הפרעות והאשימו את הקרבן. “זה בא כעונש על העבירות שלכם” זה מה שהיה נשמע באותם ימים.

אז בא הבעל שם טוב ואמר: חבר’ה יש לכם טעות בזיהוי. הקב”ה הוא ממש לא מלך תאב שליטה. הוא אבינו אב הרחמן. הוא ממש לא שופט ולא “שוטר תנועה” המחפש בזכוכית מגדלת כל עבירה ולו הכי קטנה כדי להעניש אותך בעונש מקסימלי! אדרבה, כתיב “לא הביט אוון ביעקב”, הקב”ה בכלל לא בא לו להסתכל על העברות והעוונות שלנו…

טוב. אם כן, היהודים נשמו לרווחה. ונתנו להקב”ה צ’אנס אחרון.

זה גם מה שעשה הרבי אחרי השואה. העם היה מרוסק. היו יהודים ששרדו את השואה, שאמרו: אם זה הפרצוף האמיתי של הקב”ה, ששה מיליון יהודים נרצחו ונשרפו על לא עוול בידם – אין לנו יותר כוח להאמין בו או לשמור את מצוותיו. אז בא הרבי, ומתוך כל הכאב של האובדן הנוראי הוא בנה יהדות חדשה. חסידות חדשה. חסידות שמאירה פנים ומרחמת אפילו על רחוקים ביותר. יהדות שנותנת יד אפילו לאלה שכשלו, יהדות שלא סוגרת דלת הבית בפני הבן ש”חזר בשאלה”. יהדות שלא מעסיקה את עצמה בשאלות “שכר ועונש” יותר מדי. היהדות שדגלה אהבה. אהבת ה’ אהבת ישראל אהבת הארץ. אך הבעל שם טוב היה הראשון שהתחיל את המלחמה על “שינוי דמותו” של הקב”ה…

יש לומר שה”אמונה” בכלל היא “אומנות”, אומנות הציור. אני לא יכול לראות את ה’ אך אני יכול “לצייר” לי אותו. אני יכול לצייר אותו כאבא. או כמלך, או כ”אור” וכן הלאה. זה הכל ציורים. זה לא שאלה איזה ציור “יותר נכון”. זה יותר שאלה איזה ציור יותר מדבר אלי, יותר מעורר את הנשמה שלי. אך בלי ציור אין אמונה. בודאי אין אמונה חיה, אין אמונה שפועלת במציאות. כדי להאמין חייבים חוש בציור. יש ציור שמרומם אותי. ויש ציור שמשפיל. יש ציור ששובר אותי. ויש ציור שממלא אותי תקוה ושמחה. זה הכל ציורים זה עבודה שלי למצוא את הציור המתאים.

הציור, כלומר המשל, הבסיסי של החסידות הוא נפש האדם. כלומר המענה החסידי לשאלה “מי זה הקב”ה” התשובה יהיה הוא הנפש שלי, הוא הנשמה שלי. זה המשמעות הפשוטה של הפסוק “מבשרי אחזה אלקה”. אני יכול להתבונן בנשמה שלי ומשם אני רואה ממש במוחש את הקב”ה. שמה אני “פוגש” אותו, בנשמה שלי. בלב שלי.

מתי הציור הזה, ה”כוח המדמה” בנפש, כפי שהרב קורא לזה, הופך להיות משהו שלילי, הופך להיות “עגל הזהב”? כשאני “מתביית” על ציור מסוים בלי לשים לב האם הציור הזה מתאים לי או לא. האם הציור מתאים להדור או לא. כשהציור הופך להיות משהו “מקובע”, משהו שקשה לי לקבל ולהאמין שזה ככה.

גם השפלות – אנו מדברים הרבה על שפלות – זה סוג של ציור, סוג של משל ומודל בעבודת ה’. הדימוי הזה שהקב”ה הוא מלך גדול, ואני אפס אפסים – זה לא “באמת” ככה, זה ציור שאני ציירתי לעצמי. למה זה לא באמת ככה? כי “לית מחשבה תפיסה ביה” – הוא לא “נתפס” בשום ציור שאני מצייר.

אז למה אני מצייר אותו ככה, כמלך גדול ונורא? – רק כדי לעורר את רגש היראה בלב שלי. רק כדי לעורר את רגש הבושה בלב שלי.

האמת היא שזה היה המשל הבסיסי והיסודי של עבודת ה’ במשך כל הדורות. ה’ הוא מלך. ואנחנו עבדים. ה’ הוא אבא. ואחנו הבנים. ה’ הוא בעל ואנחנו אישה. בכל המשלים האלה אנחנו והוא זה לא אותו דבר. הוא למעלה ואנחנו למטה. בכל מיני דרגות.

אבל אנחנו דור של משיח. דור של גאולה. האנשים אולי חושבים שזה סתם סיסמא יפה שלא ממש מחייב אותי לשום דבר. האמת הוא ההיפך מזה. האמת היא שזה אומר שכל “כללי המשחק”  השתנו מהקצה אל הקצה. הכלל הכי בסיסי ב”עבודה” של “דור הגאולה” שאנחנו והוא “שוים בקומתם”. מי זה הקב”ה בדור של גאולה? הקב”ה הוא חבר שלנו. הוא אח שלנו. בכזה הקב”ה אנו מוכנים להאמין. לא מלך. לא אבא. לא בעל. חבר -כן. “למען אחי ורעי” – הנשמות שהקב”ה קורא להם “אחי ורעי”. הנשמות של אצילות? אכן. אבל אנחנו דור הגאולה. ואלה הנשמות שירדו לעולם. והם מוכנים להסתכל להקב”ה בעיניים ולדבר איתו בגובה עיניים. או לא לדבר איתו בכלל. או שהוא אח שלי או שהוא בכלל לא קיים. זה הדור. נשמע לכם מוזר? שובר לכם כמה סתיגמות? מצויין… יום טוב חברים…

למה לפני מאה-מאתיים שנה התחילה התנועה של “כפירה” רחמנא ליצלן? האנשים התחילו לכפור בהקב”ה. למה? כי ה”ציור” החיצוני התיישן. הציור הפנימי השתנה והציור החיצוני נשאר אותו דבר. אז הבן אדם אומר אני אלך עם הציור הפנימי שלי. אני יותר מאמין למה שאני רואה בלב שלי.
לפני 122 שנה אדמו”ר רש”ב ייסד את הישיבה תומכי תמימים. באותה תקופה היה מלא ישיבות. לא היה צורך ב”עוד” ישיבה. איך הוא הסביר למה צריכים עוד ישיבה? הוא אמר שמטרה העיקרית ללחום עם רוחות הכפירה. זה ממש פשוט שזה ככה. כל מטרת ייסוד התו”ת היה ללחום עם רוחות הכפירה שהרחוב היהודי התמלא אז. אבל עיקר הכפירה לא באה לי מבחוץ, היא באה לי מבפנים. היא באה מזה שמה שאני מרגיש לא תואם למה שאני קורא בספר. אז אם אנחנו שייכים לתו”ת ורוצים ללחום ברוחות הכפירה בפנים ובחוץ – הדבר הראשון עלינו להתאים את המשל החיצוני להמשל הפנימי. ברגע שזה קורא – אני יכול לעבוד ה’ בשמחה ובלב שלם

אולי הדימוי העיקרי של האמונה בדור הזה הוא שהנשמה שלי היא הניצוץ אלוקות שרוצה להישאב לאבוקה הגדולה. אבל גם היהודי השני הוא ניצוץ וחלק מאותה אבוקה גדולה. ממילא כמה שאני יותר מתחבר עם היהודי השני, משמח אותו ומעודד אותו, כך האור של האמונה מאיר יותר ויותר חזק בנשמה שלי פנימה. במובן מסוים זה אולי המשל העיקרי של תניא.