כל עניינו של הנשיא הצדיק “מאן פני האדון ה’ דא רשב”י” – הוא להמשיך ולגלות בחינת פנים, לפני ולפנים, לפני הצמצום כפי שהרב מסביר.
ומהי בחינת פנים? פנים זה בחינת רחמים עצומים, הרחמים העצמיים שיש להקב”ה על העולם.
לצערנו רובנו כך הרושם תקועים עמוק עמוק באחור או אפילו אחור דאחור (כלומר דינים או דינים קשים). ללא כל יכולת לרחם על הזולת או להכיל אותו. וזה כל העניין של עבודת השפלות זה להמשיך מחדש את עצם מידת הרחמים מהעלם עצמי של הנפש
וכידוע שעיקר הפגם הוא בבחינת הרחמים. הכל הענין של התשובה של חודש אלול על פי חסידות הוא על ענין הזה דוקא. לגלות ולהמשיך או אפילו “לקרא מחדש” (לשון הרב) את מידת הרחמים מהעלם העצמי של הנפש.
לילדים הצדיקים יש יכולת רחמנות אין סופית ממש. אפשר להסתכל עליהם ולהבין שזה לא תיאוריה אלא שיש כזה מציאות של רחמים
זה שרחמים תלוי בדעת ו”מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו” זה נכון אך כנראה זה קשור לאיזה שהיא דרגא של רחמים. אבל לא לעצם מידת הרחמים.
הלכתי היום ברחוב ראיתי כזה תמונה. שני אחים אחד נראה כבן 10 אחד כבן 5-6. האח הקטן נפל נקף את הברכיים התחיל לבכות. האח הגדול עוזר לו לעמוד הקטן עדיין בוכה. האח הגדול זואל אותו אתה רוצה שאני ארים אותך ואקח אותך עד למקום שאנו צריכים להגיע? איזה צדיקים
הרב דיבר בפרומער וארא על 4 דרגות של מידת רחמים. למעלה מכולם רחמים עצומים, רחמים עצמיים שלא על פי שכל כלל. וכידוע ששורש המידות למעלה משורש השכל. אז השכל רק מגלה את המידות אך פנימיות המידות היא למעלה משכל. כלומר שיש רחמים עצמיים וזה לא שכל ולא על פי שכל. הייתי אומר שזה גילוי וביטוי של שלימות עצמית של הנפש. ואצל הילדים זה ממש בגילוי
אולי כמו כל דבר שבא מעצם הנפש זה מתגלה על פי רוב במפתיע לגמרי ללא שום הכנה וכיוצא. סתם אתה הולך ברחוב באמצע החיים ופתאום רואה ומרגיש כמה רחמנות יש להקב”ה על עולמו
נזכרתי באיזה משהו. לפני שלושים שנה כשרק עשיתי את הצעדים הראשונים שלי בחב”ד ניסיתי להתבונן בתניא כפי יכולתי. והגעתי לאיזה מקום שמדברים שמה על אהבה ויראה. וממש לא הבנתי איך עושים אל זה, את האהבה ואת היראה. זה היה נורא קשה. אדמו”ר הזקן אומר שצריכים אהבה ויראה ואין לי. כנראה שאני הפושע הכי גדול בעולם ועלי לחזור בתשובה שלימה…
ואז הגיעו השלוחים, דוד נחשון ואבי טאוב. טוב. הם עד יום כשפוגשים אותי צוחקים על הסיפור הזה. ניגשתי אליהם ובקשתי מהם להסביר לי מה זה אהבה ומה זה יראה. והעיקר איך עושים את זה…
הם… הקירות של הבית כנסת מרינה רושצה רעדו מהצעקות שלהם. כמדומני של אבי טאוב. לא הבנתי למה הם צועקים עלי. סך הכל ביקשתי לקבל איזה פירוש על המקום המוקשה בתניא. לא זוכר מה הם צעקו. זוכר רק צעקות…
היום היה לי שיחה עם מישהו. דיברנו על התבוננות על פי ליקוטי תורה. ופתאם צף לי הסיפור הישן הזה.
ופתאם קלטתי למה הם צעקו. הם צעקו, “שוטה, זה לא שייך אליך כלל!” אתה מנסה לעבוד את ה’ בדרגות שלא שייכות אליך אתה פשוט תיפול ותתרסק ותשבור את החיים שלך… הם לא אמרו לי כך, אבל היום הבנתי כך. כמה הם צדקו, חבר’ה אין לכם מושג. אני רק אומר אל תנסו להיות יותר חכמים מהרבי. הרבי הכיר את הדור. הבין לעומק מה שייך ומה לא. וכך חינך דור שלם של יראים ושלימים. עובדי ה’ באמת. בדרגא ששייכת להם. ממילא מלאים שמחה וחיים ורחמנות על הזולת. מי שמנסה לחקות את חסידי אדמו”ר הזקן, מי שחושב שהוא חי בדור של אדמו”ר האמצעי הוא פשוט שוטה. שוטה של תניא. פטור מכל המצוות עד שיעשה תשובה. יום טוב לכולם..
פתאם הכתה בי המחשבה. על מה בעצם ביזבזתי חיים שלימים? – על עבודת ה’ של הדור הקודם… אולי זה הקצנה? אולי זה לא כל כך נורא? זה נורא חבר’ה ,זה נורא ואיום. לעבוד את השם בשיטה של לפני מאה שנה זה בדיוק מה שנקרא אצל החסידים “עבודה זרה”. טוב זה בדקות כמובן אבל מה זה משנה. תכלית עבדת את ה’ בגלגול הקודם שלו… אבל איך אני יודע מהו הדרך לעבוד את ה’ בדור הזה? אולי גם הדרך עבודת ה’ של לפני שעה לא מתאים כבר בשעה זו? התשובה ניתן למצוא בא’ השיעורם של הרב (על יוסף הצדיק, ברמ”ח אותיות). אכן, לא ידעת. אבל היית צריך להרגיש. להרגיש מה שייך אליך, ומה לא. ואם תרצו, על זה בדיוק אנו רבים עם אפי. לא רק עם אפי. אולי גם עם הרב. על “מהו הדרך עבודת ה’ בדור הזה”? אולי לפני דור זה היה בסדר, כל ההתבוננות בשפלות האדם. אבל הרבי נשיא הדור פסק אחרת. ומי הוא זה שילך נגד הפסק של הרבי הנשיא? אני באמת לא יודע. אמיתי, אין לי תשובות. שכל אחד ישאל את עצמו את השאלה. מה היא הדרך עבודת ה’ בדור הזה, ברגע זו, לנפש הזו שהתלבשה בגוף הזה ובגלגול הזה.
אנחנו עוד מעט בחי אלול. יש הרבה מה לומר על חי אלול, מה שמאיר לי כעת זה מה שהרבי אמר הרבה פעמים שעניינו של חי אלול להכניס חיות באלול, להכניס חיות לעבודת התשובה, לעבודת ה’ בכלל.
גם לפני הבעל שם טוב היו יהודים יראי שמים ושומרי תורה ומצוות בתכלית ההידור. מה היה חסר? היה חסר חיות ושמחה. וזה עיקר חידוש הבעל שם טוב שאפשר (וממילא צריך) להיות יהודי שומר תורה ומצוות ויחד עם זה חי.
זה יסוד הכל. מה טעם לדבר על “ביטול” או “שפלות” או כל מיני מדרגות והתבוננויות למיניהם של תורת החסידות אם העיקר חסר, חסר חיות, חסר שמחה, חסר אהבה? אם הכל מת?
לפני שמדברים על ה”תשובה” ועל ה”עבירות” אמיתיות או (לרובנו) מדומיינות, צריכים משהו הרבה יותר פשוט ובסיסי: לחזור לחיים. זה “מי שחטא”, וממילא מת רחמנא ליצלן. אך “מי שלא חטא”, מי שמרגיש רוח נשמת חיים בקרבו, שמחת חיים בקרבו, אהבת ה’ ואהבת הזולת בקרבו – חשוב שתדעו שזה העיקר, זה התכלית. ואל תתנו ליצר שלכם לבלבל אתכם, שצריכים להית בעצבות או במרה שחורה על ה”עבירות” שלכם. אין לכם עבירות. כל זמן שאתם בשמחה ובאהבת הזולת אין לכם עבירות כלל. העצבות (והטיפשות) הן הם העבירות הכי חמורות על פי תורת החסידות. ועל זה באמת צריכים לעשות תשובה. להפסיק להיות עצובים. והעיקר להפסיק להיות טיפשים… המשך יום טוב חברים!
בוקר טוב חברים. חודש אלול כולם עסוקים ב”תיקונים” ולומדים אגרת התשובה ויש כאלה שזה אולי מכניס אותם קצת לדיכאון. חשוב לזכור, שהוראה של הרבי בפועל בנוגע ל”הענין הידוע” היתה “היסח דעת גמור מהחטא ומתיקונו”. אפשר להתבונן הרבה איך זה שהרבי לוקח משהו שהוא הוא הנושא של כל אגה”ת ומבטל את זה לגמרי. אבל תכלית זה הלשון של הרבי בריבוי אגרות (מטבע הדברים רבים פונים להרבי בשאלה זו) – היסח דעת, ולהוסיף בשמחה ובחיות בעבודת ה’, להוסיף באותיות התורה (מה טוב לדעת כמה פרקים של תניא וכיוצא בעל פה), ולהדריך את החברים הצעירים
התבוננתי פעם באגה”ת ושמתי לב שאדמו”ר הזקן מביא שלוש משלים לפעולת החטא. א’ פגם מלשון פגימת הסכין. ב’ ריבוי מחיצות שמעמידים נגד השמש. ג’ מחיצה שלא מאפשרת לרוח הנופח (“ויפח באפיו נשמת חיים”) לעבור. חשבתי שיש כאן שלושה משלים אז בודאי יש כאן שלוש דרגות בפעולת החטא.
הפגם מלשון פגימת הסכין בפשטות חשבתי שזה פגם בכוחות הפנימיים. זה מה שכתוב שהחטא “פוגם במוח” (מוח ושכל הם כידוע נקראים בחסידות “כוחות פנימיים”)
אך מה עם שאר שני הדרגות? זכוכית מול השמש ומחיצה נגד הרוח?
הגעתי למסקנה שזה מקיפים בנפש. יש כוחות פנימיים. ויש שני מקיפים של חיה יחידה. נראה לי שחיה זה “אור”. והיחידה זה “רוח”, “רוחו של משיח” שבנפש האדם. אז יצא לי שהחטא בעיקר פוגם במקיפים האלה של חיה יחידה. פוגם ב”אור” של הנשמה, בחיה. ופוגם ב”רוח” של הנשמה – בחינת יחידה.
בדרך כלל חושבים שהיחידה זה משהו ששייך רק לצדיקים או למצבי מסירות נפש וכו’. אבל ההיפך הוא הנכון. הייתי אומר שהיחידה זה היחודיות, זה מה שאתה משהו מיוחד. זה האופי שלך, זה עומק האישיות שלך. זה גם רוח הקודש שלך (כידוע שלילד לפני ש”טעמו טעם חטא” יש רוח הקודש של ממש). בקיצור היחידה זה מה שאתה באמת. זה האני האמיתי שלך. והחטא מעלים את זה, מעלים את עצם הנפש כפי שהרב מסביר. האדם הופך להיות צל של עצמו.
האם אפשר לתקן את זה? התשובה היא לא. היה על זה שיעור בכ”ד טבת השנה. מה כן אפשר? אפשר “להמשיך מחדש את עצם הנפש” – זה הלשון של אדמו”ר רש”ב שהרב מביא הרבה. מה זה אומר בפועל? אני חושב שזה אומר להיות עצמי. מה זה עצמי זה נושא ארוך אולי פעם נדבר על זה
קראתי פעם סיפור על ר’ ראובן דונין ע”ה. הוא היה בחור צעיר כשחזר בתשובה, ונכנס ללמוד בישיבה של לוד. ונדלק לו הרצון לנסוע להרבי. אז זה לא היה נהוג, וגם היה מאד יקר, והיו צריכים לנסוע לאניה. קיצור סיפור שלם. אך הוא התעקש. והמשפיעים יצרו קשר עם הרבי. והרבי נתן לו אישור מיוחד להגיע. הרבי כידוע מאד קירב אותו, והיה לו אישור להגיע אל הרבי בכל זמן שהוא רוצה. משהו נדיר, יוצא מהכלל לגמרי.
השאלה הראשונה שהוא שאל כשנכנס ליחידות היתה בקשת ה”תיקון”. המענה של הרבי היה – תשמעו טוב! “תעלה על דרך התורה והמצוה אחר כך נדבר על תיקונים”. אחרי שלוש שנים – כך הוא סיפר הוא עוד פעם הגיע לרבי ליחידות. ושאל את אותה שאלה. וקיבל את אותו מענה. רק אחרי 25 שנה, כשהוא כבר היה משפיע מפורסם, הוא הגיע איזה התוועדות של הרבי ושמע משהו שאמר לו: עכשיו כן יש לך עניין לחשוב על “תיקון”…
יש כאן מוסר השכל מדהים ומבהיל. הרבי אומר: תבנה את עצמך. תממש את עצמך. תמלא את השליחות שלך. תקרב עוד יהודים להרבי ולהקב”ה – זה עיקר התיקון. אם אחרי כל אלה יישאר עוד משהו לתקן – נדבר עוד 25 שנה… כשתהיה כבר סבא לנכדים שלך. בינתיים תסיח מזה דעת לגמרי ותעסוק בבניין האישיות שלך ובניין העולם מסביבך.
יום טוב חברים
הרב פעם דיבר או אולי כתב. מה זה אהבה? בעצם זה יכולת להודות בחולשתך ונזקקותך. אהבה זה חולשה. כשהקב”ה אומר אני אוהב אתכם בעצם הוא אומר יש לי חולשה. אני נורא זקוק לכם.
זה כל הקטע של שפלות אמיתית. לגרום להבן אדם להפתח להזולת לא לפחד להודות בחולשתו ונזקקותו. כי מצד הגאוה הבן אדם חוסם את עצמו מפחד להראות את נזקקותו. הוא חייב כל הזמן להיות הכי חזק הכי חכם הכי לא נזקק לאף אחד. ובעצם הכי בודד והכי מסכן.
השפלות האמיתית מוציאה את האדם מבדידותו זו פותחת אותו לקשר אוהב עם הזולת
הרב מדבר (השיעור של ז אדר שאני עדיין מתרגם) על כך שמשה זקוק לאהרן. שיתרגם אותו ויפיץ את דבריו.
אפשר להתבונן מה הקטע? העניין שמשה נמצא בעצם באצילות. אולי עוד למעלה מאצילות. איך אפשר לקחת המושגים של אצילות ולהסביר אותם לעולם העשיה, לאנשי עולם העשיה?
זה כמו להסביר לשבט פרימיטיבי בוא נאמר תורת הקוונטים.
איך איך אפשר? אפשר רק על ידי שינוי צורה לגמרי. זה יהיה כבר משהו אחר, זה כבר לא תורת האצילות, זה כבר תורת בי”ע. בגדול אהרן הוא זה שלוקח תורת האצילות של הרב. ומלביש אותה במושגי עולמות התחתונים. זה משהו שלא מובן מאליו או לא מיבן כלל.
מי שינסה לבוא עם האור של אצילות ולהאירו בעולם העשיה פשוט ישרוף את העולם במקרה הטוב..
*
איפה רואים בצורה הכי מובהקת (בעצם היה שיעור על זה לפני שנתיים – בר מצוה של אופן – וגם קצת לכבוד יום הולדת שלי.. במוצאי שבועות תשע”ז?) שהרב שחט שמה הרבה פרות קדושות… שהיה ניתן לחוש, למי שהיה לו חוש, שהרב אומר בצורה הכי פשוטה, שמה שהוא מדבר זה לא ממש בעולם העשיה. ממילא צריכים מישהו שיקח את דברי הרב ו”יתרגם” אותם לשפת העולם העשיה.
רואים את זה בצורה הכי מובהקת בכל מה שקשור ל”מלכות ישראל”. למה הרב עוסק במלכות ישראל 30 שנה ויותר ושום דבר אבל באמת שום דבר לא זז? מסיבה א’ פשוטה. כי התלמידים חושבים שזה כפשוטו. שצריכים מלך בדיוק כמו לפני 3000 שנה. צריכים בית המקדש עם קרבנות כמו לפני 3000 שנה. צריכים לשחוט את כל הגוים וכן הלאה.
חבר’ה, באיזה סרט אתם חיים? יש סיכוי כל שהוא שזה יתקיים במציאות של ימינו? מישהו יסכים שיהיה כאן “מדינת הלכה”? נו, באמת!
אלא מאי? הרב רואה איזה שהוא מציאות רוחנית. מציאות בעולם האצילות ולמעלה מזה. אבל צריכים אנשי מעשה שיורידו את זה לעולם המעשה, יידעו איך לתרגם את זה למציאות של ימינו בלי לשבור את כל הכלים.
כשמנסים לעשות “העתק הדבק” לעולם המעשה – אז הכל תקוע כבר 30 שנה.
משל למה הדבר דומה? זה דומה לנושא המשיח, איך שהרבי דיבר על המשיח. שג”ר כתב פעם שהרבי “אנס” את הרמב”ם. כי ברור לכל בר שכל שלהרבי לא היה שום מעמד הלכתי של “מלך המשיח” איך שזה מופיע בהלכה בהרמ”בם. אז מה הרבי רצה כשדיבר על משיח, ושמשיח כבר כאן וכו’? הרבי רצה להעביר לנו את הראיה שלו, את הראיה של עולם העליון. אבל העבודה שלנו כאן לקחת את האורות האלה של משיח, אורות התוהו, ולתרגם אותם למציאות ולהלכה כאן למטה. אבל חב”ד לקחו הכל כפשוטו. ממילא רק מפאת הכבוד הגדול שהעולם חש לרבי זצ”ל עדיין לא החרימו את חב”ד…
צריכים חוש חד והרבה דרישת אמת, כדי להבין מתי מדובר על מציאות רוחנית, ומתי מדובר על משהו גשמי, הלכה למעשה, מעשה בפועל. זה בדיוק התפקיד של “אהרן” . לתרגם את הראיה הרוחנית של משה למשהו מושג בגשמיות העולם ולא שורף אותו. מקווה שהסברתי את עצמי… מותר לא להסכים. מותר לשאול שאלות.
האמת שאותו דבר בדיוק הוא בכל מה שקשור לעבודה פנימית של כל אחד ואחד. מי שחושב שאפשר לעשות “העתק הדבק” מהספרים העתיקים החל מתניא וליישם אותם הלכה למעשה הוא בור ועם הארץ. כי הרבי לדוגמה שלל לגמרי סברא להתענות כפי מס’ תעניות הכתובים בתניא ועוד כיוצא בזה. כלומר גם בזה נדרשת מלאכת “תירגום” של המושגים של תניא להשפה של הדור ולמנטליות של הדור. ובעצם כל אחד צריך “לתרגם” את התניא למצבו ומעמדו ול”אותיות” שלו.
ואז פתאום יש לו חיות, ואז פתאום יש לו שמחה, ואז פתאום יש לו התלהבות בעבודת ה’. הכל תלוי באיכות ה”תירגום”. אם משהו לא מתחבר לך ב”עבודה” – כנראה לא תירגמת את הכתוב בתניא ל”אותיות” הנפש שלך. תתאמץ. שוה השקעה. בדוק. המשך יום טוב חברים
ואולי כי תצא למלחמה פירוש למצוא את שליחותך בעולם ולהתחיל למלאות אותו. למה זה מלחמה? כי השליחות האמיתית שלך בעולם לפעמים זה משהו הכי מפחיד. למה מפחיד? כי זה משהו שאינך יכול לחיות בלי זה. אז אתה מפחד לחשוף את זה. אז אתה בורח מזה…
הרב פעם אמר שלמשה רבינו היה “תסביך בריחה”. משה רבינו רצה גם כן לברוח משליחותו אך הקב”ה הכריח אותו ו”צעק” עליו ואז הוא יצא לשליחות והצליח.
בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ משה. ממילא – כך הרב אמר אז – יש גם “תסביך בריחה”. לברוח מהשליחות. להמשיך להיות רועה צאן, צדיק נסתר. אז התורה אומרת “כי תצא למחלמה”. אל תפחד. צא למלחמת השליחות שלך וה’ יצליח דרכך ותיקח גם “שביו” ניצוצות קדושה שנפלו לקליפות וייצאו לחופשי בזכותך. המשך יום נעים חברים
הבעיה של התבוננות בכלל שהמודעות שלנו לא ממש חודרת לעומק התת מודע ששם מרכז האישיות כידוע. כלומר שאליבא דאמת איני מכיר את עצמי כלל. לא את המעלות שלי ולא את החסרונות שלי. ויכול להיות מאד מוטעה בקשר לשניהם. ממש מהקצה אל הקצה.
יש מי שיחשוב את המעלה שלו לחסרון. וינסה לתקן. וחסרום למעלה. וינסה להגדיל. כל כך למה? כי זה מנותק ממעשה ממילא זה הכל הכח המדמה הלא מתוקן שהוא “עגל הזהב” כלשון הרב.
הרב פעם אמר שהיו צדיקים שעד גיל 40 לא ידעו האם הם שייכים לקליפה או לקדושה.
ממילא ההתבוננות על דבר מצבו לא ממש משנה את האדם. מה שכן חודר ומה שכן משנה זה רק המעשה בפועל. המעשים שלנו משקפים את העומק של תת מודע שלנו ומשנים אותו הן לטוב והן למוטב. לכן הרבי מאד מאד הגביל בדור שלנו דור השביעי דור המעשה את עבודת ההתבוננות ודרש מעשה מעשה ועוד פעם מעשה. יש מכתבים של הרבי חריפים ביותר על זה.
זה לא רק שמי שעוסק בהתבוננות יתר על המידה לא באמת מתקן שום דבר. וגם מבזבז את הזמן וכו. בעיקר הוא באשליה לגמרי בסרט לגמרי אודות מהות עצמו. הוא חושב שטבעו התעדן אבל ממש לא.
מתי כן שייך ורצוי להתבונן? כשאתה מבין שהגעת למבוי סתום. שאתה תקוע. כשאתה על הקרשים. אז תתבונן התבוננות אליבא דנפשיה איך לצאת מה”בראך”. אם תרצה המצב הזה גופא הוא מעין “סיבה” שהקב”ה מזמין
אבל הבעיה האמיתית, הבעיה אולי הכי קשה בנפש, שהיא ממש אם כל חטאת, ורבים חללים הפילה וכו. היא הבישנות שלא במקומה. אכן שלושה סימנים לאומה זו וכו. אך יש ביישנות שהיא מחלה. כשיש לבן אדם צורך חיוני במשהו. או הוא מרגיש בנפשו לפעול איזה פעולה. אבל הוא מתבייש… יש איזה סיפור קיצוני שפעם קראתי על זה אולי אכתוב בהמשך.
לדוגמה. לפעמים לבחור יש בעיה (כידוע שלבחורים יש בעיות). והוא סוחב את הכל בתוך עצמו. כי הוא נורא מתבייש… אז הוא אוכל את עצמו.. אומרים לו בחור לך למשפיע שלך לך אל הרב שלך תשיח את הדאגה שלך ותסיח אותך מדעתך! אבל הוא עדיין מתבייש.. לאמיתו של דבר הבושה שלו היא בעצם הגאוה שלו כמוסבר ב”פרק”
בעצם יש עוד משהו. אולי זה אותו דבר. יש *חרדה*
הרב פעם אמר שמחשבה זרה זה חרדה. או שמא חרדה היא מחשבה זרה.
זה כל כך תפס אותי שנשארתי אצל הרב והתחלתי לצלם והשאר היסטוריה.
ממה הבן אדם הכי חרד? הבן אדם הכי חרד להישאר לבד. בשפה של הפסיכולוגיה זה נקרא “חרדת נטישה”. הבן אדם נורא מפחד שהחברים יעזבו אותו או הורים יעזבו אותו או הרב שלו או המשפיע שלו יכן הלאה.
איך זה קשור לבושה? מאד פשוט. הבן אדם מפחד לדבר על מה שמעיק לו למשפיע שלו כי הוא מפחד שהוא ינטוש אותו. או להרב שלו וכו. לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. כשהרב שלך או משפיע שלך מרגיש שאתה מדבר מתוך הלב השבור שלך הוא יתמלא עליך חמלה וילמד עליך זכות ויעודד אותך ויראה לך דרך איך לחזור לדרך המלך
בוקר טוב חבר’ה. על הקב”ה נאמר “לית מחשבה תפיסא ביה כלל”. המחשבה לא תופסת בהקב”ה. המחשבה, השכל, בכללי, לא
“קולטים” מי זה הקב”ה. ולא שאולי קולטים קצת בכל זאת. אלא שלא
קולטים “כלל”!
מה זה אומר בפועל? בפועל זה אומר שכל התיאורים
שיש לנו על הקב”ה והיחס בינינו להקב”ה הם רק משלים. כשאני אומר
שהקב”ה מלך – זה רק משל. כשאני אומר שהקב”ה הוא אבא – זה גם משל. כשאני
אומר שהקב”ה הוא יש אמיתי ואני אין ושפל וכויצא זה כל משלים
מה המכוון של המשל? המשל מכוון לעורר את הרגש.
לא את השכל. לכן אם אני מרגיש שהקב”ה הוא אבא שלי הוא אכן אבא שלי. אם אני
מרגיש שהקב”ה הוא מלך הוא אכן מלך. זה הכל רגש, זה שפת רגש שמבוטא באותיות
כאילו של שכל. הבן אדם צריך למצוא את ה”ציור” של הקב”ה שהכי
“עובד” בשבילו שהכי מדבר בשבילו שהכי מוחשי בשבילו
מה המשל החסידי? מאד פשוט. תסתכלו ב”אמונה
ובטחון” של הרב. המשל על הקב”ה הוא הצדיק. לכן מי שמקושר לצדיק אמת הוא
מתחיל “להרגיש” את הקב”ה לא רק להבין אותו
מה המכוון של המשל? המשל מכוון לעורר את הרגש.
לא את השכל. לכן אם אני מרגיש שהקב”ה הוא אבא שלי הוא אכן אבא שלי. אם אני
מרגיש שהקב”ה הוא מלך הוא אכן מלך. זה הכל רגש, זה שפת רגש שמבוטא באותיות
כאילו של שכל. הבן אדם צריך למצוא את ה”ציור” של הקב”ה שהכי
“עובד” בשבילו שהכי מדבר בשבילו שהכי מוחשי בשבילו
מה המשל החסידי? מאד פשוט. תסתכלו ב”אמונה
ובטחון” של הרב. המשל על הקב”ה הוא הצדיק. לכן מי שמקושר לצדיק אמת הוא
מתחיל “להרגיש” את הקב”ה לא רק להבין אותו
אבל כל ילד חסידי הוא בעצם צדיק. אז אולי לא
צריכים ללכת לצדיקים אלא להסתכל על הילדים הצדיקים… הילד שמלא שמחת חיים ורגש של
חמלה ורחמנות כלפי הזולת הוא בודאי צדיק. אני חושב שאפשר אפילו לבקש ממנו ברכה…
כלומר החבר שלך שהכי אוהב אותך הוא ה”צדיק” שלך. ואם אתה אוהב אותו חזרה
אז אתה ה”צדיק” שלו לגמרי. וכמה שיש לך יותר רגש של חמלה ורחמנות על
הזולת ככה אתה יותר “צדיק” ויותר “רבי”… כי מי הוא
ה”רבי”? מי שיודע הכי לרחם עליך הוא ה”רבי”
שלך. אז גם אתה יכול להיות “רבי” אם אתה רק יודע
לרחם על החבר שלך, ולומר לו מילת עידוד ולעודד אותו אם אתה רואה שהוא קצת נפל
ליאוש… יום טוב צדיקים!
לכן אולי כתוב “אל תגעו במשיחי”. אל
תגעו בילדים הטהורים והקדושים האלה. יש להם הקב”ה בלב, יש להם היכרות אישית
עם הקב”ה. אל תלמדו אותם מי זה הקב”ה, אדרבה, תלמדו מהם מי זה
הקב”ה, ומה זה רגש של חמלה ורחמנות ושמחת חיים
המבוגר חושב שהוא “מלמד” את הילד.
האמת הוא ההיפך מזה – הילד הנשמה הטהורה שרק הגיחה לעולם הוא זה שמלמד את המבוגר
מי זה הקב”ה. רק מה למבוגרים האלה יש המון גאוה וישות. והתורה מרחמת עליהם
ואומרת “ושיננתם לבניך” אבל לאמיתו של דבר זה בדיוק הפוך. הילדים הם אלה
שמלמדים אותך. הרב איציק שפירא פעם דיבר על זה
מה היה הטענה של אדמו”ר הזקן על המתנגדים? מובא בבית רבי כמדומני, “דנתם אותנו שלא בפנינו. התרתם את דמינו מבלי לשמוע אותנו כלל”. הפלא באמת איך הגאון מוילנה “שכח” כלל כזה פשוט? כנראה שהפחד מפני ה”כת” היה כל כך גדול שהתירו את דמם כפשוטו (כלומר התירו להרוג אותם!) מבלי לדבר איתם כלל!
אבל אני שואל שאלה אחרת. איך בכל זאת נמצאו חבר’ה שמסרו את נפשם כדי להיות חסידים של אדמו”ר הזקן למרות החרם (שלכאורה על פי תורה וחתום על ידי הגאון בעצמו ומי יבוא אחרי הגאון?). ודוקא מבכירי התלמידים של הגאון כידוע. אשמח לתשובות. התשובה הכי מעניינת תזכה בפרס 🙂 אם משהו לא מיבן תשאלו שאלות. לילה טוב בינתיים
המענה של א’ התלמידים:
התשובה שחשבתי על השאלה ששאלת מקודם שידוע “שמים גנובים ימתקו” משל שכמו שאם תגיד לילד לא לפתוח ארון מסוים זה ענין של זמן עד שתמצא את הארון הזה פתוח אז ככה גם כאן שהגאון לא הסכים לתלמידים שלו אפילו לדבר אם החסידים אז באופן טבעי זה עורר סקרנות אבל אדמור הזקן לא התנגד שהחסידים שלו ילמדו תורת הגאון וכו’ אז לא היה להם משיכה לזה וד”ל.
המענה שלי:
תודה על המענה . מה שאתה כותב זה מענין. אבל אני יותר מאמין במה שכתוב בתניא אגרת הקודש ד (אני כבר כמה שנים טוען שזה הפרק הכי חשוב בתניא). יש מה שנקרא נקודת פנימיות הלב. כשיש משהו שנוגע לך מאד, אתה ממש לא יכול לחיות בלי זה, אז מתעוררת נקודת פנימיות הלב, הייתי אומר סוג של הכרה פנימית ראיה פנימית מה נכון לעשות. הרבי בכלל ואדמו”ר הזקן בפרט זה אחד שמגלה ומעורר את נקודת פנימיות הלב של יהודי. ואז הבן אדם פשוט רואה בראיה םנימית איפה האמת ואיפה השקר. וזה הרבה יותר חזק מכל שיכנוע שכלי חיצוני. זה מה שנקרא יחידה שבנפש. אז אדמו”ר הזקן הדליק את נקודת פנימיות הלב, את בחינת היחידה שבנפשם. ואז הם הלכו אחריו
במילים אחרות אדמו”ר הזקן פשוט גילה אצלם רוח הקודש (כך הרב מסביר בשיעורים בסוד ה’ שגילוי יחידה זה מה שנקרא רוח הקודש וזה למעלה מגילוי אליהו). אז הם פשוט ראו את האמת והלכו עם אדמו”ר הזקן
בעצם כל התכלית של עבודת ה’ על פי חסידות ובמיוחד על פי שיטת הרב הוא לגלות את רוח הקודש של היהודי (ראה בספר שיעורים בסוד ה’ כרך א קרוב להתחלה)
או אולי יותר פשוט. הוא אמר “טעמו וראו כי טוב ה'”. הוא נתן להם “לטעום” את טוב ה’ הוא פתח להם את הלב והראה להם שאפשר לעבוד ה’ גם עם הלב ולא רק עם המוח. והם הלכו אחריו. כעצם יש סיפור על המגיד כשהוא הגיע לבעל שם טוב אז שמה זה ממש פשוט
