Sep 17
Sep 15
מתוך
חלק א
הצהריים טובים לכולם.
אני הולך לדבר איתכם היום על ספרות חז”ל, המשנה והתלמוד.
ליתר דיוק אני הולך לשים את הספרות, את האוצר הספרותי הזה בקונטקסט היסטורי.
כלומר, אני מתחיל בתקופה היוונית רומית, הלניסטית מבחינה תרבותית.
הלניזם זה צירוף של חוכמת יוון עם חוכמות שבאות מפרס ומקומות יותר מזרחה מיוון. היא מתחילה בתקופה הזאת שנקראת התקופה ההלנית או יוונית רומית, ומסתיימת מבחינתי ומבחינת ההקשרים עם המשנה והתלמוד, עם פחות או יותר התקופה של סעדי הגאון, שריר הגאון.
אם אנחנו לא יודעים בדיוק איפה שני האנשים האלה חיו, אז בואו נגיד ככה תקופה של עד מסע הצלב הראשון, זאת אומרת מהמאה ה-12.
תקופה מאוד ארוכה.
אני מציין את התקופה הזאת שהיא מאוד ארוכה, יותר מאלף שנה.
כיוון שבתקופה הזאת יש לנו העדר אינפורמציה על מה שקרה ליהודים.
העדר כמעט טוטאלי.
ואם יש איזה שהם מזכורים, הם מזכורים לא רצופים, אקראיים כמעט לא ממקורות יהודיים, ויש לנו בעיה גדולה מאוד לדעת מה קרה בדיוק באותה תקופה, גם מבחינה היסטורית, גם מבחינה פולחנית או דתית של התקופה.
קשה לנו יהיה להבחין במה שקורה באותה תקופה, ועל זה אני הולך לדבר, כדי לנסות להבין את היצירה הזאת בסיכומו של דבר שהיא במרכז של אותה תקופה פחות או יותר, המשנה והתלמוד, או כל ספרות, בעצם כל ספרות חז”ל.
כלומר, ברגע שיוסף בן מתתיהו גמר לכתוב את שלושת הספרים שלו, עד שנת שבעים ומשהו לספירה, בעצם נגמרה ההיסטוריה היהודית. אני אומר את זה בצורה די קיצונית, כדי שהדברים יהיו ברורים.
כלומר, אין לנו יצירות מפורטות כמו אצל יוספוס פלאביוס, שנותן לנו תמונת על מפורטת ביותר, עם פרטי פרטים על מה שקרה לאורך תקופה די ארוכה. תקופות קודמות גם, למשל תקופת המקרא, מה שאנחנו קוראים, תקופת התנ”ך, יש לנו גם כן אינפורמציה מפורטת ביותר, שכמעט אין דומה לה בספרות העולם.
למה? א’, מבחינה היסטורית יש לנו סגה היסטורית מפורטת ביותר, עם רשימה של מלאכים ורשימה של אירועים מפורטים ביותר, שאנחנו יכולים היום לשחזר בצורה מדויקת כמעט ביותר את ההיסטוריה של התקופה.
והאוצר הספרותי הזה שנקרא מקרא, שזה בעצם ספרייה שלמה של טקסטים, היא הספרייה הזאת בנויה מהרבה ז’אנרים ספרותיים, כלומר מהרבה סוגות ספרותיות. יש לנו גם היסטוריה, יש לנו כרוניקה, יש לנו ההגות של נביאים, יש לנו שירה ברמה גבוהה כמו מזמורים של תהילים, יש לנו שירה עממית, יש לנו אגדות, יש לנו מיתוסים, יש לנו ספרות חוכמה, יש לנו אפילו רומנים היסטוריים בתוך הספרייה הזאת. אין ספרות עולמית באותה תקופה שמתחרה מבחינת כמות הז’אנרים, כמות הסוגות הספרותיות עם המקרא.
ולכן יש לנו ידע רב ביותר, מפורט ביותר, על התקופה שמדברים עליה אותם ספרים של המקרא. אותו דבר יש לנו, אמרתי, בתקופה היוונית-רומית, בזכות יוספוס, הספרים של יוספוס, אבל לא רק בזכות יוספוס, כי באותה תקופה כתבו, יש לנו הרבה היסטוריונים יווניים, היסטוריונים לטינים, רומיים, שנותנים לנו תמונה מאוד מדויקת של התקופה. ופתאום קרה שאחרי פחות או יותר מרד בר כוכבה, אם אתם יכולים לשים אותו באיזושהי תקופה, אחרי המרד הגדול משנת שבעים, המקורות האלה יבשו כמעט לחלוטין.
אמנם יש אבות הכנסייה, יש היסטוריונים רומיים, אבל היזכור שלהם על היהודים הוא כמעט הקראי. אין לנו משהו רצוף כמו שהיה לנו בתקופת המקרא, או כמו שהיה לנו בספרי יוספוס, לגבי כמעט אלף שנה.
שקט כמעט מוחלט, עד כדי כך, שאנחנו לא יודעים איך פתאום צמחו יהודים באירופה במאה ה-12.
אין לנו מושג עד עצם היום הזה איך הגיעו היהודים לצפון אירופה, לצפון גרמניה, צפון צרפת, אין לנו מושג.
במשך הזמן המציאו כל מיני אגדות, כמו הסיפור של הכוזרים או דברים מהסוג הזה, זה לא רציני. הכוזרים לא היו יהודים, לא היה להם שום קשר עם יהדות.
אנחנו יודעים כן, כמעט, בצורה ברורה, על מה שקרה לגבי יהדות צפון אפריקה. למה? מכיוון שאנחנו יודעים שבתקופה היוונית רומית, המרכז העולמי הגדול ביותר בעולם של אותה תקופה, היה אלכסנדריה של מצרים.
אנחנו יודעים גם שהתרבות של יהודאי של אלכסנדריה, אני מדבר על יהודאים ולא על יהודים.
יהודים זה כאלה שכבר עברו לדת בעצם של חז”ל, שאני הולך לדבר עליה במשך ההרצאה הזאת.
אלה יותר קרובים עדיין לתרבות הטריטוריאלית מקראית שהייתה בארץ ישראל באותה תקופה ונמשכה הלאה.
אכן, התרבות של אלכסנדריה השפיעה גם על תרבות של קירנאיקה, מזרח לוב של היום, על קרתגו הרומית בתוניסיה, אלג’יריה עד מרוקו.
המעבר הזה מי…
לא מארץ ישראל. יהודי צפון אפריקה לא הגיעו ישירות מארץ ישראל, אלא הגיעו מאלכסנדריה ומקרנאיקה בעקבות מה שנקרא המרד של התפוצות.
המרד הזה הוא לא של יהודים אלא של יהודאים.
זאת אומרת זה אנשים שהיו להם, לקהילות שהיו להם מלכים, צבא, אוניות, חיילים וכדומה. זה שונה לגמרי מקהילות יהודיות של ימי הביניים. כך אסור לערבב את שני התחומים.
לכן, יהודי צפון אפריקה הגיעו מהתרבות ההלנית של אלכסנדריה וקרנאיקה ובעקבות כישלון מרד התפוצות נגד רומא הם עברו בהדרגה לתוניסיה, אלג’יריה עד למרוקו.
כאן יש לנו איזושהי אינפורמציה מסוימת שאפשר לשחזר את קיומם של את יהדות צפון אפריקה. לגבי אירופה אנחנו לא יודעים מה קרה.
ספרד זה הרבה יותר מאוחר.
בבל? הערה טובה.
למרות המשנה והתלמוד אין לנו אינפורמציה היסטורית על מה שקרה בעיראק בבבל.
אין לנו. עכשיו אתה מכניס אותי בעצם לסיפור של התלמוד. בוא ניקח את התלמוד ונראה אם אפשר ממנו ללמוד משהו שהוא היסטורי שיכול ללמד אותנו על איזושהי תקופה או על איזושהי מדינה.
בבל או ארץ ישראל. אפשר משם לדעת הרבה דברים על חיי יום יום. אם יודעים לקרוא את זה בצורה ביקורתית.
על היסטוריה ממשית אין היסטוריה במשנה ובתלמוד. אין היסטוריה במשנה ובתלמוד. אחר כך שאלות אם אפשר.
אולי תוך כדי זה הדברים יהיו יותר ברורים. עכשיו בואו נראה מה כתוב במשנה ובתלמוד ואז נוכל אולי לקבל איזושהי תמונה. יש שני ג’אנרים בלבד.
שניים בלבד במשנה ובתלמוד. דיברתי על כמות הג’אנרים המדהימה שיש לנו במקרא בספרייה הזאת.
כל כך מגוונת שנכתבה בתקופות שונות בפרקי זמן ארוכים ביותר על ידי מחברים שונים שיש להם מגמות שונות של כתיבה. כל אחד בתחום שלו. כיוון שזה נכתב במקומות שונים.
חלק בממלכת ישראל, חלק בממלכת יהודה ופולמוסים. את הדבר הזה אין לנו במשנה ובתלמוד. יש לנו שני ג’אנרים בלבד.
אחד ויכוחי הלכה. ויכוחים עם פולמוסים. והשני זה אגדות.
חוץ משני הג’אנרים האלה אין לנו משהו אחר. שני ג’אנרים בלבד שקל מאוד לזהות ביניהם. אגדה או סיפור.
סיפור יפה. סיפור מדהים ביופיו. סיפור שמשמש דרשנים.
אפילו כשהם מדברים על הלכה, הם זקוקים לסיפורים יפים. אלה שני הג’אנרים שיש לנו בתלמוד. צריך לקחת בחשבון כשאנחנו מתייחסים לשני הג’אנרים האלה.
התלמוד בעצמו אומר שהציבור רוצה, מה הוא מעדיף? הלכה או אגדות? אגדה. כאילו הדרשן נדרש, אם הוא רוצה לדבר על הלכה, להכניס סיפורים יפים. כי זה מה שהקהל רוצה.
זה מה שקהל לא רוצה. והתלמוד הפליא מבחינת היכולת הסיפורית שלו לספר סיפורים נפלאים. כי זה מה שהציבור של הדרשנים מעוניין בו.
אתה יכול להגדיר צפון אירופה?
האם בדרום אירופה אתה אין לנו?
לא, אין לנו. הפעם הראשונה שיש לנו ידיעות על יהודים באירופה זה בצפון. יותר מאוחר אנחנו יודעים גם על דרום צרפת, על ספרד, אבל זו תקופה הרבה יותר מאוחרת.
הרבה יותר מאוחרת, במאה ה-12, 13, משהו כזה.
לפני לפני כן אנחנו לא יודעים איך הגיעו מסה כל כך גדולה של קהילות אהו.
עכשיו אני אעובר לנתח איזשהו מצב נוסף לגבי המשנה והתלמוד.
כשאנחנו בודקים את הטקסטים האלה אנחנו מוצאים משהו כמו 2,500 שמות של רבנים. היררכיה שונה של רב, רבן וכדומה. אנחנו יכולים אחר כך לשאול את עצמנו אם אנחנו רוצים, בוא נגיד ככה אחרת.
היסטוריון עומד בפניו הטקסט הזה של המשנה והתלמוד. רוצה לדעת מה כתוב בו כדי לנתח אותו מבחינה מחקרית בביקורת הטקסט כמו שאנחנו עושים לגבי מקרא.
במקרא, המחקר הזה התחיל במשך הרבה שנים אפילו בתקופות עתיקות יותר.
רבי אברהם אבן עזרא, רבי דוד קימחי, שפינוזה וכך הלאה עד המאה ה-19 ועד ימינו. הסיפור של ביקורת המקרא הוא מאוד מפותח. אתם לוקחים, אתם רושמים בגוגל ביקורת המקרא.
אתם תמצאו עשרות אלפים של ערכים בעברית ובשפות, בהרבה שפות זרות בעולם. אתם תכתבו, תנסו לכתוב ביקורת התלמוד. אתם לא תמצאו אפילו ערך אחד.
זאת אומרת, יש לנו כאן מצב מיוחד במינו. לא נעשה לגבי הספרות העתיקה הזאת לגבינו מחקר ביקורתי ממשי כמו שנעשה לגבי המקרא. ובכל זאת בשנים האחרונות יש איזושהי התעוררות בעולם וגם קצת בארץ לגבי הטקסטים האלה של משנה ותלמוד.
Sep 15
כדי להסביר את גורמי השינויים, צריך להסביר מהי מהפכת החרדיות החדשה, מה זה החרדיות הישנה ומה זה החדשה.
על הנושא הזה דיברתי הרבה פעמים, לא בקונגרס, אני לא יודע אם מישהו פה שמע אותי בנושא הזה, הם אולי בודדים.
הבעיה היא שאני לא אתן שוב את ההרצאה, אני לא באתי לקונגרס בשביל לתן את ההרצאה שנתתי כבר פעמים רבות, זו הנקודה פה.
והנושא שלא דיברתי עליו, הוא גורמי השינוי.
אבל כדי לדבר על גורמי השינוי, צריכים להציג לפחות בצורה בסיסית מהי בעצם החרדות הישנה ומהי המהפכה.
על גבי זה, אנחנו עכשיו צריכים לקצר את ההרצאות, בגלל ההרצאה שנוספה.
אז חלק מעניין יהיה אדבר בקודם, יהיו גם שקופיות שתוכלו, מטיבי הקריאה יוכלו להרחיב מעבר, אבל אני אריץ את זה במהירות, פשוט כי אחרת אני לא אעמוד בסד הזמנים.
החרדות הישנה, היו לה שלושה מאפיינים, וכמו שאתם רואים, זה עד לשנות ה-70.
הטענה המרכזית שלי בדוקטורט, זה הכותרת של הדוקטורט, מהפכת החרדיות החדשה בשנות ה-70.
כלומר, עד שנות ה-70 זה הישנה, ואחר כך החדשה עד היום, במידה רבה, אנחנו עדיין מה שאני קוראי החדשה.
מה המשמעות של זה? יש שלושה מאפיינים מרכזיים.
הראשון, הציבור החרדי היה הרבה יותר פרו-ציוני. אני עכשיו אומר ממש בקצרה, כי גם אני ארחיב בהמשך, קצת יותר, אבל פרו-ציוני, אני מדגיש, לא ציוני, החרדים אף פעם לא ראו את עצם חלק מהתנועה הציונית. הם היו פרו-ציונים, את המשמעות נסביר בהמשך.
המאפיין השני היה הרבה יותר כוח בידיים של העסקנים, גם הפוליטיקאים וגם העיתונאים, והכוח הזה עבר בתחילת שנות ה-70, ממש במסגרת המהפכה, הוא עבר לידיים של… לא כל הרבנים, אלא הגדולים.
הגדולים ואדמו”רים החשובים יותר. גם את זה אני ארחיב טיפה בהמשך.
והצד השלישי הוא פתיחות בתחומים מגוונים, כלומר פתיחות כללית, בהרבה מאוד תחומים, וגם את זה אנחנו נראה.
נתחיל עם הפרו-ציונות. עכשיו כאן זו דוגמה, אני אעבור על זה ממש ביעף, תוכלו מי שרוצה לראות קצת יותר בשקופית, אבל דוגמאות לפרו-ציונות של החרדיות הישנה.
קודם כל חתימה על מגילת העצמאות. שני נציגים חרדים של אגודת ישראל, חוץ מפועלי לאגודת ישראל שהייתה יותר מתונה. שני הנציגים של אגודת ישראל חתמו על מגילת העצמאות, על ההכרזה הרשמית של הקמת מדינת ישראל. האם אפשר לקרוא לזה אנטי-ציונות? כמובן שלא.
זאת פרו-ציונות לכל הפחות. ריצה משותפת בכנסת הראשונה, רצו ביחד עם מפלגות המזרחיים, לא היו חייבים, היו יכולים לביחר גם בלי המזרחים, ורצו ביחד. אז גם זו דוגמה לפרו-ציונות.
השיאים של זה, גם כאן אני אעבור ממש בקצרה. אם קום המדינה היה פרץ חזק במיוחד של פרו-ציונות, הנפת דגלי המדינה, זה לא היה טאבו כמו היום. דיבורים על גאולה ציון.
חגיגי של יום העצמאות, כולל, חד משמעית, אני לא מדבר פה על דמויות שוליים.
המנהיג של אגודת ישראל, במספר אחד ברשימה לאורך כל השנים, השתתף בתפילות של יום העצמאות בשנים הראשונות. סיקור חגיגי של יום העצמאות בהמודיע, אנחנו נראה את זה קצת בהמשך.
התבטאויות פומביות, חיוביות ביחס למדינה, המשיכו עד לראשית שנות ה-70.
אמרתי שבתראשית שנות ה-70, הייתה מהפכה, גם על זה אני אפרט מעט בהמשך. גם אחרי הפרישה מהקואליציה, אגודת ישראל הייתה חברה בקואליציה במשך, קודם כל עוד לפני קום המדינה, כבר במועצת עם, והייתה חברה בקואליציה במשך חמש שנים, פחות או יותר.
גם אחרי שהיא פרשה מהקואליציה, ולכאורה יש כאן צעד משמעותי, בכל זאת המשיכה להיות אופוזיציה מטעם, וגם את זה אנחנו נראה בהמשך.
כלומר, לא היה כאן גט כריתות, בינה לבין מפא”י, לבין הקואליציה השלטונית במדינת ישראל, היא הייתה אופוזיציה מטעם.
שיא נוסף של פרו ציונות היה במלחמת ששת הימים.
אמרנו ששיא אחד היה אחרי קום המדינה, והשני, אחרי מלחמת ששת הימים.
בזה הרחבתי התזה שלי לתואר שני פה, באוניברסיטה העברית. עסקתי בזה בהרחבה.
היו שם דיבורים, התלהבות עצומה, ודיבורים ממש על פעמי משיח, ודברים מהסגנון הזה, יותר מציונות הדתית, חד משמעית.
אמרתי קודם, ציון חגיגי של יום העצמאות בהמודיע. זו דוגמה, זה אולי אחת הדוגמאות הקיצוניות.
זה לא מיד אחרי קום המדינה, זה עשור למדינת ישראל, אתם יכולים לראות.
כמעט כל עמוד הראשון של המודיע, עוסק בזה בצורה חגיגית, לא ביקורתית, בצורה חגיגית, לציין את המאורע.
זה ממשיך גם כן בעמודים הבאים.
הבאתי פה את העמוד הראשון, אבל זה בגלל המספר העגול, בגלל העשור, זה ממשיך גם בעמודים הבאים, וזה ממשיך, בשביל המספר העגול, זה ממשיכה גם בעמודים הבאות. אנחנו נראה גם את זה בהמשך.