Mar 17
Mar 17
דבר השבוע
מעמד הר סיני הוא שיאו של ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת ים סוף היו גילויי שכינה ראשוניים, ששיאם ותכליתם במתן תורה, בו ירד ה’ עצמו לעולם הזה – “וירד ה’ על הר סיני”. ירידה זו של ה’ לעולם היא כה משמעותית עד שחז”ל מתייחסים אליה כבטול גזירה: משל למה הדבר? למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקב”ה את העולם גזר ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’. כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר ‘וירד ה’ על הר סיני’, וכתיב “ואל משה אמר עלה אל ה'”. כמובן שמתן תורה הוא גם שיא ההתהוות של עם ישראל – נקודת המפנה בעיצוב מהות העם היהודי. במתן תורה ניתנו שליחותו ודרכו של עם ישראל, וגם העם עצמו נשתנה שינוי נצחי. שינוי זה התחולל בכל רמות הקיום של עם ישראל: שינוי ברובד המושכל (פרצוף חב”ד) כאשר השכל האלוקי תורני חדר לתוך עם ישראל וחולל שינוי מהותי באופי החשיבה שלהם. שינוי ברובד המורגש (חג”ת) כאשר נוספה לישראל ה”עזין שבאומות” תכונה עצמית של ביישנות – “ובעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה”. שינוי ברובד המוטבע (נה”י), כאשר טבע גופם של עם ישראל נעשה חם יותר בעקבות מתן תורה – ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו” – בני ישראל הדואגים לקיים את המצוות מתחמם גופם. (“מעיין גנים”)
Mar 16
דבר השבוע
לאחר נס קריעת ים סוף, קודם לשירת הים, נאמר: “וייראו העם את הוי’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. בפסוק זה מוקש הקב”ה – מחולל הנס ומוציא ישראל ממצרים – לשלוחו ועבדו הנאמן, משה רבנו. במכילתא נאמר על פסוק זה: “בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם”. האמונה בצדיק היא כריתת ברית התקשרות פנימית עמו.
מראשית ההתעוררות ליציאת מצרים ועד למתן תורה מופיעים בתורה שלושה ביטויי אמונה: “ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל”, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”, ו”וגם בך יאמינו לעולם”. הפסוק בפרשתנו ממצע בין שני פסוקי האמונה האחרים – בראשון נזכרת אמונה בה’ ובאחרון אמונה במשה – ובפסוקנו מוקשות שתי האמונות זו לזו. והרמז: “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו=”ויאמן העם”, “וגם בך יאמינו לעולם”! והנה בדברי המכילתא שהבאנו נקרא משה רבנו “רועה נאמן” ככינויו השגור בזוהר – “רעיא מהימנא”. ידוע הביאור בחסידות כי “רעיא מהימנא” אין פירושו רק רועה נאמן, אלא גם “רועה האמונה” – מי שתפקידו לפרנס את אמונת ישראל על ידי המשכת דעת-מודעות – כרמוז בלשון הפסוק “שכן ארץ ורעה אמונה”. מהסדר של שלושת פסוקי האמונה עולה כי משה ממשיך את האמונה בה’ ע”י שהוא ממחיש ומגלה את האלוקות מתוכו, ואזי האמונה בו היא האמונה בה’. (“מעיין גנים”) המשך »
Mar 16
לדעתי הגיע זמן לפתח דיון ציבורי אמיתי בנושאים העודמים על הפרק בחב”ד.
להלן ניסוח השאלות ששלחתי לא’ הרבנים הבולטים בחב”ד היום.
אתם מוזמנים להגיב!
עצם השאלה שלי היא – איך פועל על בחור ישיבה/תלמיד(ה) בית ספר לחב”ד/בעל תשובה הדיבורים החוזרים ונשנים ע”ד העליונות של הקבוצה (חב”ד), ועליונות של המנהיג (הרבי), ונצחיות המנהיג (הרבי)?
איזה רושם זה עושה עליו?
האם זה לא מביא לידי גאוה מיותרת, וחוסר יכולת לתקשר עם מישהו שמבין טיפה אחרת?
ועוד ועיקר – היות ואלה הם הדברים שהם למעלה משכל לגמרי, ולא רק למעלה מהשכל, אלא היפך השכל ממש, אז בן אדם עושה מאמץ להדחיק את השכל הבריא שלו, מה שמביא בסופו של דבר לתוצאה שלילית ביותר – בן אדם לא מסוגל לחשוב בכלל, לא פשוט ניטרל את השכל שלו בתחומים החשובים בחייו, ובכל מה שקשור לאמונה.
המשך »
Mar 15
דבר השבוע
על ידי עשר המכות שהכה ה’ את מצרים בא עם ישראל לדעת את ה’, כלשון הפסוק “כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו… וידעתם כי אני ה'”. אכן, גם במצרים נאמר על דרך זה: “וידעו מצרים כי אני ה’ בנטותי את ידי על מצרים”.
לכאורה איזו משמעות יש לידיעת המצרים, שבסוף התהליך טבעו בים?! בחסידות מתפרש “וידעו מצרים” כ’נשברו מצרים’. יציאת מצרים היא שחרור בני ישראל מקליפות מצרים. במהלך גלות מצרים התרקם עם ישראל וצמח כפרי בקליפתו. לגילוי הפרי דרושה שבירת הקליפה שעליו. רק כאשר מתקיים “וידעו מצרים”, כאשר נשברת הקליפה, מתגלה ה”וידעתם כי אני ה'” – הדעת הקדושה המאפיינת את בני ישראל. הדעת האמיתית היא הכח המייחד את בני ישראל השייכים לצד הקדושה מכל יתר בני אומות העולם ששורשם הוא ב”אל אחר אסתרס ולא עביד פירין”, משום שאין בו דעת אמיתית כלל.
שבירת הקליפות שלאחריה מתגלה הפרי היא באמצעות עשר המכות. ביציאת מצרים שבר ה’ את ג’ הקליפות הטמאות, קליפות הרע הגמור, אך הקליפה הדקה נותרה והיא תוסר רק לעתיד לבוא בהעברת הטומאה מן הארץ. “מעיין גנים”
Mar 14
דבר השבוע
לפני שמשה עשה מופתים לפרעה נאמר לו: “ראה נתתיך אלוקים לפרעה”. על פי פשט משה מצטווה לשחק אלוקים מול פרעה – עליו להופיע מול פרעה כדמות אלוקית הפוקדת עליו בתוקף מה לעשות (כאשר ה’אלוקות’ של משה מודגשת על ידי כך שאין הוא מדבר ישירות עם פרעה, אלא על ידי אהרן המשמש לו כנביא). מה משמעות הציווי הזה? כיצד ניתן להבין שרבן של כל הנביאים, משה רבינו, אשר בא לפרסם בעולם את אמונת היחוד ולהיאבק באלילים – מצטווה להופיע כאלוקים דווקא כאשר עליו להכניע את פרעה הבוטח באליליו וחרטומיו בפני ה’ אלוקים אמת?!
המדרש דן באדם העושה עצמו אלוק מול זה הנדרש ‘לשחק אלוק’, ומקבל כוחות מיוחדים לשם כך. הטעם ל’משחק’ משה ב”אלוקים לפרעה” מפורש במדרש: “אמר לו הקב”ה למשה: פרעה הרשע עשה עצמו אלוק, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני, לפיכך יראה אותך ויאמר שזה אלוק”. משה מופיע כ”אלוהים לפרעה” דווקא כדי לבטל את יומרת פרעה להיות אלוקים בעצמו. פרעה טוען לשליטה בטבע (“לי יאורי”) וגם שעשה את עצמו (“אני עשיתני”), בדיוק כמו המצב בדורנו, בו מתיימרת התרבות להציב את האדם במרכז ולהעמיד דמות מופת של אדם ש’עושה את עצמו’ – self made man. גם בדורנו על היהודי להתייצב מול התרבות הזרה כ”אלוקים לפרעה”, לערער את תוקפה ומתוך כך לתקנה. (מעיין גנים)
Mar 14
נסעתי אתמול להלוי’ה של הקדושים מאיתמר. כן, פעם ראשונה בחמש שנים שאני נמצא באה”ק. נכון, לפני זה אפי’ לא הי’ מחשבה כזו – שצריך לנסוע.
כנראה שנה שלימה במחיצתו של הרב יצחק גינזבורג (נו, עוד כמה שיעורים של יהושע דאשיף) שינה אצלי משהו – לפני שנה לא הייתי אפי’ חושב על זה – הייתי בטוח כמו כל חבדניק “נורמלי” שזה לא עניין שלי.
כשאני חושב על זה עכשיו – אולי זה אחד מהדברים הכי מרגיזים, הייתי אומר אפילו הכי מבהילים בחב”ד היום. בוא נעזוב לרגע “אמונות טפילות” למיניהם שצצו אחרי ההתסלקות של הרבי, אבל לכאורה זהו הצעד הכי פשוט והכי מובן מעצמו והכי אנושי (ולכאורה גם עפ”י הלכה – זה מצוה לקחת חלק בהספד של הקדושים שנהרגו על קידוש ה’) – אז למה “ותהי חב”ד נעדרת”? כל כך עסוקים בהפצה? למה כשהי’ פיגוע במומביי – אז עשו מזה מטעמים – וכמובן כל עם ישראל השתתפו בכאב של חב”ד. למה כשיש לעם ישראל כאב – החב”ד לא שם? כי אנו רק משפיעים, אבל בשום פנים לא מושפעים?
Mar 13
דבר השבוע
חומש שמות פותח בביאת בני ישראל למצרים: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וביתו באו”. ההפטרה פותחת בפסוק “הבאים ישרש יעקב”. הדבר מרמז לכך שהמילה העיקרית בפסוק הראשון של הפרשה היא “הבאים”. ה”ביאה” בפסוק זה היא ראשית גולת ושעבוד מצרים בפועל כמאמר חז”ל: וכי היום באים? והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים! אלא כל זמן שיוסף היה קיים – לא היה להם עול של מצרים. מת יוסף – נתנו עליהם עול. לפיכך כתיב “הבאים מצרימה” – כאילו אותו היום נכנסו למצרים. השוואה לתיאור עצם הירידה למצרים בפרשת “ויגש” מגלה שמושג ה”ביאה” מתחדד ומתחדש בכניסה לגלות מצרים שמתוארת בפרשתנו: על “ואלה שמות ישראל הבאים מצרימה” שפרשת “ויגש” נוסף בפרשתנו “איש וביתו באו“. שני שינויים נוספים רומזים גם הם ל”ביאה”” בפרשת “ויגש” נאמר “עם יעקב” ובפרשתנו “את יעקב” – את רומז ל”אתא”, שפירושו “בא”. ועוד, בנוסף לביאת האנשים למצרים, מודגש כאן כי “איש וביתו באו”, ולפי חלק מהמדקדקים נגזרת המילה בית מלשון בוא.
מתיאור עם ישראל בראשית התגבשותו כ”הבאים” נראה שזו תכונת יסוד יהודית: כשיהודי מוזמן – הוא בא. עושים משהו, קורה משהו – הוא בא כדי להיות בעניינים. לכל אירוע היסטורי באו היהודים כמצטרפים (“ויביאו בני ישראל… בתוך הבאים”) או כיוזמים. זו ביאה לטוב ולמוטב, לגלות ולגאולה.
מתוך “מעיין גנים”
Mar 12
דבר השבוע – הייחוד היהודי הפנימי
שיאה של ברכת יהודה, בה זכה למלכות נצחית, הוא בחתימתה: “חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב”. זהו התיאור הבולט ביותר בברכות יעקב לתענוג ואושר. המילה חכלילות חוזרת בתנ”ך פעם אחת נוספת בלבד בגנות היין: “למי אוי? למי אבוי? למי מדנים? למי שיח? למי פצעים חינם? למי חכלילות עיניים? למאחרים על היין”. מחד עיקר גנות היין מכוונת למלכים – “אל למלכים שתו יין”, ומנגד מופיעה “חכלילות עיניים” כשיא ברכת המלך. כיצד? התשובה היא: “את זה לעומת זה עשה האלוקים” – יש שתי בחינות הפוכות ביין: מלך אמיתי מאופיין ב”חכלילי עיניים” בקדושה ואילו למנהיגות קלוקלת “חכלילות עיניים שלילית. כתוב “כי ייתן בכוס עינו יתהלך מישרים”, ומפרשים חז”ל “כל הנותן עינו בכוסו העולם דומה עליו כמישור”. מנהיגות קלוקלת מאופיינת בשוויון מלא המטשטש את מושגי הטוב והרע ואת ההבחנה בין אוהב לאויב. השכרות מיין נסך – מוסר הגויים – מטשטשת את הייחוד היהודי והשיכור מתגולל במישור שוויוני. לעומת זאת נאמר על “חכלילי עיניים” של המלך והמנהיג האמיתי “נכנס יין יצא סוד”. היין מבליט ומגלה את הייחוד היהודי הפנימי וממילא מתחדדים ההבדלים בין טוב לרע. חז”ל אמרו על ‘תירוש’ – זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש. הזוכה ביין נעשה מלך וראש בני ישראל אמיתי ושאינו זוכה – נעשה רש – מנהיג עני ונזקק.
Mar 11
דבר השבוע
מורנו הבעל שם טוב הורה דרך המתקנת את לימוד התורה ועבודת התפלה, שיהיו ללא פניות וגאווה, ולא תהיה מהם יניקה לצדדים הרעים שבעולם ובאדם. אמנם, אמר הבעל שם טוב, כי למרות שתיקן את התורה והתפלה, את העיסוק בממון לא גמר לתקן, ובעיסוק בני ישראל בכסף באופן בלתי מתוקן מתקיים ומתחזק הרוע בעולם. כך מימי הבעל שם טוב ועד לימינו אנו, נתרחקו יהודים רבים מדרך התורה והמצוות עקב תדמית של חוסר ניקיון כפיים שדבקה בציבור שומרי התורה והמצוות.
תיקון הממון נותר כ”בקעה להתגדר בה” למשיח ודורו-דורנו. להבאת המשיח נחוץ כסף רב – ‘בזבוז האוצרות’ שנאגרו במשך שנים – אך עליו להיות כסף טהור ומתוקן. תיקון הכסף תלוי ביוסף הצדיק, כנאמר בפרשתנו “וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען”. יוסף מתייחס לכסף באופן נכון – ללא נגיעות אישיות – ולכן מסוגל לאסוף את כל הכסף. חז”ל מלמדים שעיקר הכסף שאסף נועד לעתיד לבוא: “שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים – אחת נתגלה לקורח ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא” – מטמון הכסף שיתגלה לעתיד לבוא נועד להבאת המשיח.
(מתוך מעיין גנים)